ביקורת קולנוע: יצירת מופת קולנועית שפורשת מאה שנה של אלימות פטריארכלית והישרדות נשית

הקושי הגדול ביותר בכתיבה על קולנוע הוא המפגש עם יצירה יוצאת דופן כל כך, שהמילים הרגילות נראות דלות מכדי לתאר אותה. התחושה היא שלא ניתן לעשות עמה חסד, ושמוטב אולי לא לנסות כלל. ובכל זאת, סרטה של מאשה שילנסקי, "צליל של נפילה" – אפוס רחב יריעה על רוחות הרפאים של האלימות הפטריארכלית הרודפות דורות של נשים בחווה גרמנית אחת – הוא יצירה שאפשר לאהוב, ולהפוך אף לאחד הסרטים האהובים השנה.
"צליל של נפילה" משתרע על פני כמאה שנה: מראשית המאה העשרים ועד לתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, מימי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ועד לימינו אנו. הסיפור אינו נפרש באופן כרונולוגי, אלא נחתך הלוך ושוב בזמן, מה שמאפשר לקווים שבין העבר להווה להיטשטש. דמויות מסוימות מתגלות כאבות קדמונים וצאצאים של אחרות; משפטים מסוימים מהדהדים לאורך עשורים, ופעולות מסוימות חוזרות על עצמן, מבלי שהדמויות ידעו שהן צועדות בעקבות קודמיהן. עיצוב הסאונד המורכב והרב-שכבתי תורם רבות לתחושה שהמעברים בין התקופות הם קסומים ומצמררים בו-זמנית, עם רעם עמוק המבשר על כך שאנחנו עומדים להחליק אחורה או קדימה בזמן. הסרט מזכיר לעיתים את דרמת המסע בזמן הגרמנית בנטפליקס: "אפל".
לאורך הסרט אנו עדים למגוון של זוועות, אם כי לעיתים קרובות הן מוצגות באופן עקיף; שילנסקי היא מספרת רגישה מכדי להישען על תיאורים מפורשים של טראומה לצורך ריגושים זולים, ובמקום זאת היא מתמקדת בדרך שבה חוויות אלו מותירות צלקות נפשיות עמוקות. משרתות עוברות עיקור בכפייה כדי שגברי הבית יוכלו לאנוס אותן מבלי שיכנסו להיריון ויפסידו ימי עבודה. נשים צועדות אל הנהר הסמוך עם סיום מלחמת העולם השנייה, כשהן פוחדות מהמוות פחות מאשר מהצבא הכובש שבדרך. צעירה המתבגרת בגרמניה המזרחית (לנה אורזנדובסקי) מפנטזת על ציוד חקלאי שיטחן אותה אל תוך האדמה כדי לברוח מהתעללות מינית מתמשכת, בעוד שנערה על סף גיל ההתבגרות כיום (לאני גייזלר) מבחינה בדרך שבה גברים מבוגרים מתחילים להסתכל על גופה וחשה, לראשונה, דחף להתכסות. דברים משתנים, אך הם גם נותרים דומים; גורלן של הנשים משתפר במובנים מסוימים, אך לא בכולם.
קולות שונים מצטרפים כדי לספק קריינות ב-"צליל של נפילה", לעיתים מהקבר ומעבר לו. אלו ששורדים נרדפים על ידי רוחות הרפאים של אלו שלא שרדו; אירם הבוגרת (קלאודיה גייזלר-באדינג) תוהה אם חלק ממנה אכן מת כשעלתה מעל פני המים בעוד אחותה טבעה, ואלמה הקטנה (חנה הקט) מנסה לשחזר דיוקן לאחר המוות של קרובת משפחה שנעלמה מזמן בעוד היא עצמה עדיין חיה. כל זה כנראה נשמע קודר מאוד, וזה אכן המצב, אך זה גם יפהפה להפליא. המצלמה תופסת לעיתים קרובות עמדה של מציצן, מתבוננת בדמויות דרך חלונות ומבעד לווילונות; לעיתים, הסצינות ממוסגרות מבעד לפתחי דלתות כאילו אנו בוחנים דיורמה, מה שמוסיף לתחושה שגורלן של הדמויות אינו לגמרי בשליטתן, אלא כפוף למשהו מוזר ועל-טבעי האורב בצללי הבית.
ההופעות של צוות השחקנים מדהימות לכל אורך הדרך, במיוחד הגילום הנוגע ללב של אורזנדובסקי כאישה צעירה שמבינה שאם אינה יכולה להימלט מהמתעלל שלה, היא יכולה לפחות לנצל את האובססיה שלו למיניותה המתפרצת – תוצאה מצערת שלכך היא שצופים מהצד רואים בה משתתפת מרצון במקום הקורבן שהיא באמת. עם אורך סרט סבלני של מעל שעתיים וחצי ותכנים אפלים, ייתכן ש-"צליל של נפילה" לא יתאים לכל אחד, או לא ייפלו תחת הקסם שלו. זהו סרט אימה פמיניסטי בתחפושת של דרמה תקופתית יוקרתית, והוא ממשיך לרדוף את הצופים שעוזבים את האולם באותו אופן שבו הטראומה רודפת את דמויותיו לאורך המאה הארוכה שלהן.
"צליל של נפילה | The Sound of Falling | In die Sonne schauen" – עכשיו בבתי הקולנוע.
פרטי הסרט מבוססים בין היתר על TMDB. This product uses the TMDB API but is not endorsed or certified by TMDB.

