ביקורת סרט: למרות שהוא עמוס ומבולגן לעיתים, "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" הוא סרט מתבונן ומתאבל, אבל עשיר בשחקנים נהדרים ובקטעי פעולה מרגשים
.
מעט שוברי קופות נבדקו בין ציציות המסיכה, כמו "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח". בתור ההמשך לסרט פורץ הדרך ועטור פרסים, "הפנתר השחור" (2018), ההימור כבר היה גבוה להפליא. ואז, הגיעה פטירתו הבלתי צפוי והטראגית של הכוכב הראשי, צ'דוויק בוזמן - בשנת 2020, אשר שינתה לחלוטין את התוכניות לסרטי הפנתר השחור העתידיים. בלי קשר למה שהיה יכול להיות, "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" הוא סרט שאפתני להפליא, סוג של שובר קופות שדורש לראות אותו על המסך הגדול - לא בגלל סצינות האקשן הגדולות (ולסרט יש הרבה מזה), אלא בגלל ההיקף העלילתי הרחב שלו. למרות שהוא עמוס ומבולגן לעיתים, "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" הוא סרט מתבונן ומתאבל, אבל עשיר בשחקנים נהדרים וקטעי פעולה מרגשים.
מלבד הפתיחה המרגשת שלו, "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" מתרחש שנה אחת לאחר מותו של טצ'אלה - הגיבור האפריקני של מארוול בגילומו של בוסמן. בזמן שחלף מאז מותו, המלכה רמונדה (אנג'לה באסט) לקחה את האחריות על ואקאנדה, בעוד שהנסיכה שורי (לטיטיה רייט) הקדישה עצמה לעבודתה - בתקווה לחמש טוב יותר את מולדתה האהובה. בעוד שממלכת ואקאנדה פועלת לדרוס רגל בעולם שמשתוקק לטרוף את משאבי הויברניום שלה, המדינה מתמודדת עם איום ייחודי: נאמור (טנוך הוארטה) - מנהיג העולם התת-ימי המכונה טלוקאן. ההתערבות הגוברת של העולם המוכר בביתו, הובילה את נאמור לאמץ עמדת מתגוננת בפני בני אדם, והוא רוצה את עזרתו של ואקאנדה. עם זאת, התנאים שלו אינם פשוטים כמו חתימה על הסכמי אברהם... שורי ורמונדה, יחד עם כמה דמויות שחוזרות (וגם כמה חדשות), נאלצים למצוא את הדרך הטובה ביותר להתקדם, בעודם מתאבלים על אובדן הפנתר השחור שלהם.
אין ספק שהבמאי החוזר, ריאן קוגלר (שגם כתב את התסריט יחד עם ג'ו רוברט קול), התמודד עם משימה קשה כשלקח את "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח". צופים מסוימים עשויים שלא להסכים עם ההחלטה לרכז את הסרט סביב מותו של טצ'אלה במקום לשבץ שחקן אחר בנעליו, אבל מרגעי הפתיחה, ברור שהסרט מציע רק אהבה לבוזמן ולכל מה שהוא סימל. קשה שלא לחשוב, שכאשר רמונדה או שורי הזילו דמעות על טצ'אלה בסרט, באסט ורייט אכן בכו על בוזמן גם במציאות. קוגלר וקול שוזרים בחוכמה קצבים שקטים עבור הדמויות - גם בתוך קטעי הפעולה האופייניים של מארוול. יש כאן שיחות רבות, והן מספקות כמה גוונים ועומק מבורכים לכמה מהדמויות. הכוח של סרטי הפנתר השחור הוא צוות הדמויות התומך שלו, ו-"הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" רק בונה על זה, בין אם הוא נותן למנהיג ג'בארי מ'באקו (ווינסטון דיוק) אפיון עמוק יותר או מעניק לדורה מילאג'ה המכונה גם גנרלית אוקויה (דנאי גורירה) להחזיק בפגיעות מדהימה. צוות השחקנים בכללותו משובח ביותר, ובאסט מביאה הופעה מרהיבה כמלכה הרוסה, אך בעלת כריזמה מופלאה, בעוד שרייט באמת נכנסת לתפקיד האנרגטי שלה. לופיטה ניונגו מצטיינת גם היא, בתפקיד נאקיה מפותחת ומרשימה יותר.
"הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" מציג ליקום הקולנועי של מארוול שתי דמויות מרכזיות מן הקומיקס, נאמור (הוארטה) - המוזכר לעיל, והיורשת של איירון מן: רירי וויליאמס (דומיניק ת'ורן). שני השחקנים שוקעים מיד בתפקידיהם ומחזקים את עצמם כתוספות מבורכות ליקום של מארוול. הוארטה בתפקיד נאמור מתגלה מיד כאחד האנטגוניסטים המרתקים והמכעיסים ביותר בסדרת הסרטים, ומעניק לנאמור שכבה של כריזמה ואהדה, שלפחות לזמן מה קשה להתנגד לה. נאמור ורירי הם בין החוזקות של "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח", אבל הנוכחות שלהם משמשת גם כתזכורת לכמה עלילות מקבילות המתרחשות בסרט הזה ובבת אחת. יש את המאבק של ואקאנדה נגד טלוקאן, סיפור המקור של רירי והצער הגובר של הגיבורים, כמו גם עלילת משנה משעשעת באופן מפתיע (עם כי קצת נמתחות ומיותרות), שבה מעורב אוורט רוס (מרטין פרימן). נוסף על כל זה, זהו סרט המשך של מארוול, שהולך לכמה מקומות אפלים ולוקח כמה תנודות גדולות. לפעמים נראה שהתסריט של קוגלר וקול מתאמץ כדי לטוות את כל החוטים האלה יחד, עם הרבה מאוד תקינות פוליטית שנדרשת כיום בהוליווד, ולמרות שהתוצר הסופי אולי לא נקי כמו "הפנתר השחור" הראשון, זה עדיין חוויה קולנועית מסעירה ומרגשת.
אפשר להבחין בזה בעיקר כשקוגלר נע בין נופים אפיים ויזואליים לרגעים שקטים ומהורהרים יותר ובקלות רבה. "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" נופל רק ב-20 דקות מכמעט שלוש השעות שלו, ואורך הסרט הזה מסתכם באיך שקוגלר מאפשר לרגעים מסוימים לנשום - במקום לנסות ולזרז אותם. מבין קטעי הפעולה, הפלישה של טלוקאן לואקאנדה היא אולי הבולטת, מעלה את עוצמת המתח, תוך כדי גירוי של הלם אמיתי. הרבה נאמר לאחרונה על ה-CGI של מארוול ועל הגישה המתישה את העובדים מאחורי הקלעים של סרטים כאלה, ו-"הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" אכן סובל מכך. ובכל זאת, קוגלר יודע לביים כאן קטעי פעולה אפקטיביים וסוחפים, והם במיטבם כשהם מתמקדים בצד האנושי של הסיפור ולא בנפיצות של העלילה. מלבד האקשן, עבודת המלאכה שזיכתה את הסרט הראשון בכמה פרסי אוסקר נותרה גולת הכותרת של היקום של מארוול וכך גם ב-"הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח": התלבושות של רות אי. קרטר צבעוניות ומעוצבות לעילא, בעוד שמעצבת התפאורה, האנה ביצ'לר, זוכה לעצב ממלכה תת-ימית, שאמנם לא תוססת כמו "אווטאר", אבל מעוררת את הדמיון כשנאמור שוחה ומציג את תעלות טלוקאן.
השלב הרביעי של מארוול היה קצת שנוי במחלוקת בכרונולוגיה שלו, ו-"הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" ללא ספק יוביל לוויכוחים. זהו סרט מארוול מפוצץ ברעיונות, רמיזות מבריקות לסרט הקודם וביטויי צער נוקבים. אחרי שחובבי מארוול בילו בכמה סרטים מרובי יקומים או בחציית המרחבים הרחוקים של החלל, אולפני מארוול מציעים כעת את אחד הסיפורים הנוקבים ביותר שלהם עד כה, וזה משתלם במידה רבה. סביר להניח שהקהל יעודד, ישמח ויתעצב באותה מידה. "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" הוא מחווה הולמת לאייקון, והוא סולל דרך מרגשת קדימה עבור המשך סרטי מארוול, תוך חיזוק המונח הארכאי - 'העולם השלישי' - ככוח תרבותי שיש להתחשב בו.
הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח | Black Panther: Wakanda Forever – עתה בבתי הקולנוע.
