ביקורת סרט: קרין ויאר משובחת מתמיד בתפקיד וירטואוזי, שבו היא מנסה לנווט בין ניהול עובדים, משפחה, נאמנות לחברה וגם על הדרך, להינצל מאסון גרעיני
.
הסרט הדרמתי-קומי, "טוקיו רועדת", בבימויו ועל פי תסריט של אוליבייה פיון ("חיים במקום אחר") מביא מבט מבפנים של עובדת בנק צרפתי, החווה את האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה במרץ 2011, ומבליט את המוזרויות של אנשים: התנהגות בזמן משבר מנקודת מבט של תחושת חובה ונאמנות לעבודה.
הבמאי מטלטל את הדמות הראשית של אלכסנדרה (קרין ויאר, "נשיקות צרפתיות") - מעריכת סיכונים בנקאית, אשר נקרעת בין פקודות ההנהלה והרצון להגן על משפחתה ועל עמיתיה בסניף היפני. הגיבורה, רבת פנים בדמותה, מנסה לשלוט במצב ומתגלה כבת ערובה לרעיונות של חובה וכבוד, כשהיא נאבקת לצאת ממצב לא סטנדרטי ולהפוך בעל כורחה למפקדת של ספינה שעומדת לטבוע, כתוצאה ממצבי פניקה.
זהו אינו סרט אסונות על אירועים דרמטיים בסגנון הסדרה "צ'רנוביל". פיון מצלם את הסיפור כאישי ועמוק, ומתבסס על ההיסטוריה האמיתית שהתרחשה ביפן באותה עת. עם זאת, הוא מותיר מקום גם לפרקים סנטימנטליים וגם לרגעים קומיים, אבל זה בזכות דמותה של ויאר - כשהסרט יוצר רשת שלמה של ביטויים לגבי התנהגות אנושית במצבי חירום. חשוב לבמאי להפוך את טוקיו לדמות נוספת בסרט - זהו מטרופולין אטרקטיבי, יפהפה, לפעמים שקט כמו במיטב סרטי הזומבים, ובמרכזו סניף בנק השוכן בלב גורד שחקים. במשרד זה אלכסנדרה מרגישה לראשונה את המצב הבלתי יציב של רעידת אדמה, ויחד עם כולם מתחבאת מתחת לשולחן. החרדה שפיון מנסה להעביר, של חברה מעורערת, מתמזגת היטב עם קצב החיים של היפנים, שחיים לפי הכללים שלהם - שונים מאלה האירופיים, ומתוך כך נראים קצת מוזרים וסגורים.
בפרשנותו של הבמאי, דמותה של ויאר אינה יכולה להעדיף את חייה הפרטיים על תפקידיה המקצועיים, ותומכת בעמיתיה הממושמעים והמאורגנים עד הסוף. החברה היפנית מתגלה כשכירת חרב מצד אחד, ובצד האחר נראים הצרפתים כנחרדים מן הפיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית, ושם מתעורר מצב של נמלים מבוהלת הנשלטות על ידי פחדים לא הגיוניים מקרינה. היפנים, הנוטים יותר להיצמד זה לזה, לא נכנעים לפאניקה ומעמידים פנים שהכל בשליטה - מוכנים לספוג את מכת הגורל בכבוד סטואי וברוח קוד הבושידו.
"טוקיו רועדת" ממחיש את המוזרויות של הטבע האנושי מזוויות שונות, כאשר כל אחת ואחד מנסה למצוא את עצמו באיזור הבטיחות, בהתאם לנפשו ולמסורות החברתיות שלו. בתמונה מסצינת הפתיחה של הסרט, בה שומעים ורואים מקהלה תאגידית של בנות יפניות ששרות בצרפתית: 'Tout va très bien, madame la marquise' של המלחין היהודי פול מסרקי (מזרחי), לפיון יש אירוניה ישירה הרומזת למה שיתרחש בהמשך. כך או כך, קהל הצופים מבין כי המקהלה עוזרת לנשים יפניות להיפטר מהלחץ ולהיות פרודוקטיביות יותר.
הסרט "טוקיו רועדת" אינו סרט אסונות ויזואלי - לא רואים עולם עולה בלהבות או אנשים פצועים. הנזק הקולנועי היחידי שנגרם פה הוא לחברות קונגלומרט ענקיות, ונלמד כי הן מעדיפות לכסות את הגב שלהן מפני הפסדים כספיים, וזאת על חשבון עובדיהם אשר נמצאים בסכנה קיומית. מסר זה – חשוב הרבה יותר מאשר להראות עוד סחף, אסון גרעיני או בניין בוער.
טוקיו רועדת | Tokyo Shaking - עכשיו בבתי הקולנוע.
