אם לומר את האמת, אני לא יודעת מה הדרך הנכונה לתאר את הסרט “צורת המים” (The Shape of Water). מדובר בשילוב של מספר ז’אנרים קולנועיים אשר בסופו של דבר יוצרים סרט פנטזיה לא שגרתי, כזה שלא תוכלו להישאר אדישים אליו, גם אם ממש תרצו – לטוב ולרע.
על אהבה ויצורים אחרים
עלילת הסרט מתרחשת בארצות הברית בשנת 1962 על רקע המלחמה הקרה עם ברית המועצות ועוקבת אחר אלייזה (סאלי הוקינס, “יסמין הכחולה”), אשה אילמת אשר עובדת כמנקה במתקן ממשלתי מאובטח לחקר החלל. חבריה היחידים של אלייזה הם ג’ילס (ריצ’ארד ג’נקינס, “תחנת ברלין”) – שכנה הצייר ההומוסקסואל וחברתה המנקה זלדה (אוקטביה ספנסר, “מאחורי המספרים”). סדר יומה של אלייזה הוא דיי שגרתי ובנאלי, כאשר היא מתעוררת בשעות הערב, מכינה לעצמה ביצים קשות, מתלבשת ונוסעת למשמרת הלילה באוטובוס. חייה של אלייזה מקבלים תפנית חדה כאשר משלוח מסווג מגיע למעבדה שאותה היא מנקה והיא מפתחת קשר מיוחד עם יצור לא אנושי. במקביל, גם היריבים מהצד הרוסי מנסים להניח את ידיהם על הרכש החדש של האמריקאים.
כפי שאתם מבינים, לא מדובר בסיפור אהבה טיפוסי. אם היה נעשה במסגרת אחרת, הסיפור עלול היה שלא להתקבל בעין יפה. אך הבמאי גיירמו דל טורו (“המבוך של פאן”) השכיל ליצור סיפור יפהפה ולשזור לתוכו אלמנטים מתחום הפנטזיה, אשר ברובם לא חורגים מגבול הטעם הטוב. אך לא לשווא הסרט קיבל את הדירוג R. הסרט כולל עירום וסצנות אלימות מפורשות מאוד, אשר לעיתים אף מעט קשות לצפייה. גם אם מדובר, בסופו של דבר, בסרט פנטזיה, אין ספק כי הבמאי ניסה לייצר עד כמה שניתן תחושת ריאליזם שלעיתים אף גוברת בפורנוגרפיה רכה. אומר רק זאת – יוצרי טרילוגיית “חמישים גוונים של אפור” יכולים ללמוד דבר או שניים מהסרט.
שובו של הפילם נואר
בסרט זה, דל טורו שואב השראה רבה מז’אנר קולנועי בשם פילם נואר, אשר משמעו – סרט אפל. הז’אנר היה פופולרי במיוחד בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים ומקורותיו חוזרים עוד שנים רבות אחורה. לא מדובר בבחירה מקרית, שכן, הסרט מציג את אחת התקופות הקודרות והאפלות בהיסטוריה של ארצות הברית, ואין דרך טובה יותר להמחיש אותה בעזרת גשם, מעילים ארוכים והתבוננות חשאית מבעד לתריסים וחורי מנעול.
ואם נחשוב על זה, התקופה הלא-כל-כך-רחוקה ההיא מתכתבת עם התקופה הנוכחית בארצות הברית. חשדנות, חוסר סובלנות כלפי האחר והשונה, שנאת זרים ויחסי רוסיה-ארצות הברית – כל אלו הם נושאים בוערים על גם היום לא פחות מפעם. אז מה השתנה, בעצם? דל טורו, באמצעות שימוש בעלילה בדיונית ושילוב עם ז’אנר הסרט האפל, משכיל להעביר מסר פוליטי נוקב ועצם היותו “זר” בעצמו, מאפשר לו לעשות זאת בצורה אינטליגנטית מאוד.
ואף יותר מכך, כל האפלוליות המלווה את הסרט מייצגת היטב את הדמויות השונות שבו – בין אם מדובר באלייזה הבודדה וה”פגומה” בעיני רוב הסובבים אותה; ג’ילס השכן, המנודה מהחברה עקב נטייתו המינית; הסוכן סטריקלנד (מייקל שאנון, “איש הפלדה”) האכזר וחסר הרחמים; וכנראה כל דמות משמעותית אחרת אשר אנחנו פוגשים במהלך הסרט. כיאה לסרט אפל אמיתי, רוב העלילה מתרחשת בשעות הערב והלילה, תוך כדי שהדמויות נמצאות בחללים צרים וסגורים ועם גשם זלעפות שיורד ברגעים הקריטיים ביותר בסרט. אין פלא שאף אחד לא מרוצה מהחיים שלו.
זרות, ניכור ותיעוב בבולטימור
הסרט חושף במערומיו את נושא הגזענות על כל רבדיו והוא עושה זאת בצורה מתוחכמת ואינטליגנטית. כל אחת מהדמויות בסרט סובלת מגזענות כלפיה ולעיתים קיימת גם גזענות בין הדמויות עצמן. ג’ילס, השכן המבוגר והחביב פוטר מעבודתו בשל נטייתו המינית; בתורו, ג’ילס מפגין גזענות כלפי היצור במעבדה ומעיד בפני אלייזה שהוא “בכלל לא אנושי” ולכן, מבחינתו, לא זקוק לעזרה של בני אדם; אלייזה וזלדה – האחת אילמת והשנייה שחורה – עובדות כמנקות בלילות ולא זוכות ליחס נחמד במיוחד מהממונים עליהן והרשימה עוד ארוכה.
אומנם הגזענות בסרט יותר ממרומזת, אך היא מטופלת בצורה כזו, אשר באמת גורמת לנו, כצופים, להתעמק בתוכן שאנו רואים וכתוצאה מכך, גם לחשוב על מה שזה עתה ראינו. וזוהי, בעצם, הגדולה של הסרט. גם אם מעל לפני השטח הסרט נראה כלא יותר מפנטזיה מוזרה, ככל שמתעמקים בו יותר, כך גם מגלים את העומק שלו ואת כל הנושאים המהותיים שהוא מדבר עליהם.
וכך, בצד הגזענות, אנו מקבלים גם הצגה של האחר, השונה, החריג בחברה והסרט כאילו עומד לנו – ‘זה בסדר, מותר לכם להיות שונים’. אין זה משנה איזה צבע עור יש לכם, מהי נטייתכם המינית, אם יש לכם מום גופני כלשהי ואולי אתם בכלל לא אנושיים – הכל מתקבל בברכה. מה שלא מתקבל בעין יפה אלו הם הגזענים, המדכאים, הפוגעים – הם בעלי הפגם האמיתיים.
נבל שכיף לשנוא
אני חייבת לציין כי מייקל שאנון, אשר משחק את הנבל התורן, עשה עבודה ממש טובה בלגרום לי לשנוא אותו. עכשיו, אני כבר לא יודעת אם השנאה שלי מכוונת כלפי הדמות או השחקן. כך או כך, אין ספק שהוא זכאי לשבחים על המשחק האמין.
אך שאנון אינו יחיד סגולה מבחינת תצוגת משחק. ללא כל ספק, הוקינס מגלמת ברגישות ובחן כה רבים את דמותה של אלייזה, עד כי אין מנוס מלהזדהות עמה ועם כל מעשיה לאורך הסרט. כמועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר הקרוב, היא לחלוטין הבחירה שלי. עוד אציין את שותפתה לפשע בסרט, ספנסר, אשר מספקת אתנחתא קומית בדיוק ברגעים שהעלילה הופכת לקודרת מידי ויש צורך לשבור את הרצף עם בדיחה משעשעת. התזמון, ההגשה והמשחק שלה מוכיחים את עצמם פעם נוספת. לטעמי, מדובר בצוות שחקנים משובח אשר נבחר בקפידה והראוי לכל פרס אשר יגיע לכיוונם.
פנטזיה של אשה בודדה
אם כי מדובר בסופו של דבר בסרט פנטזיה – וכידוע, פנטזיה זהו דבר שאינו אמיתי – בכל זאת ישנם מספר דברים מעט מטרידים וחסרי היגיון בעלילה, כאשר העיקרי שבהם מתייחס לדמותה של אלייזה. למרות היותה אשה אילמת העובדת כמנקה ונמצאת, לכאורה, במעמד נחות, היא דיי מרוצה מהחיים שלה. היא שמחה ועליזה כאשר היא מתעוררת בבוקר, כאשר נמצאת בעבודה ומשנה את מצב רוחה רק כאשר מתאים לה, כשהיא צריכה להשיג משהו. מה שמוביל אותנו לבעיה השנייה – הכל בא לה בקלות. יותר מידי בקלות. להיכנס למעבדה מאובטחת? – אין בעיה. לשכנע את השכן לבצע פשע ולעזור לה? – קלי קלות. וכן הלאה.
אך אולי, היות ואנו רואים את רוב העלילה מנקודת מבטה, אולי הכל רק נראה קל. אולי היא גורמת לנו להאמין שכל מה שהיא עושה מצליח. ואולי מדובר בפנטזיה נוספת, הפנטזיה האישית שלה – של אשה שאין לה הרבה בחיים וכל מה שהיא רוצה זה שיהיה לה מישהו לאהוב ומישהו שיאהב אותה. בין אם הוא בן אנוש ובין אם לאו.