לאחר ש-DC הבריקו עם הסרט של "וונדר וומן" (Wonder Woman) בכיכובה של גל גדות והחזירו לעצמם מעט מכבודם, אשר הלך לאיבוד ברגע שהוחלט ללהק את בן אפלק כבאטמן וזאק סניידר כבמאי, מגיעה תגובת הנגד המוחצת של מארוול בדמות "הפנתר השחור" (Black Panther). ובעוד שוונדר וומן היה סרט טוב, היה בו משהו נאיבי ואף ילדותי. הפנתר השחור, לעומת זאת, שונה לחלוטין. אין שום דבר תמים בשליט החדש של ווקאנדה, באנשי ארצו או באויביו.
השבח לעלילה
לאחר מותו של מלך ווקאנדה בסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", טצ'אלה (צ'דוויק בוזמן), בנו הבכור, מקבל עליו את המלוכה ואת כל החובות הנלוות לכך, כולל היותו הפנתר השחור החדש, מגן הממלכה. אך המלכתו של טצ'אלה לא עוברת בשקט, כאשר אויב לא צפוי מגיע ומאיים על שלטונו ועל כל הממלכה. יחד עם ברי בריתו הנאמנים, טצ'אלה יוצא למשימה בעלת השלכות מסוכנות, אשר תשפיע לא רק עליו ועל ווקאנדה, אלא על העולם כולו.
יחד עם הסיפור הראשי, אנו מקבלים עלילה נוספת אשר שזורה לכל אורכו של הסרט ומהווה חלק חשוב בהתנהלות של טצ'אלה מול בני ארצו ומול אויביו. כדי להגן על עצמם מזוועות העולם החיצון, תושבי ווקאנדה קיבלו החלטה מודעת לפני שנים רבות להסתתר מהעולם ולחיות במסווה של מדינה קטנה וענייה. כל זאת בזמן שמתחת לפני השטח מדובר באומה המפותחת ביותר בעולם, בעלת הכלים והטכנולוגיה ששאר המדינות היו יכולות רק לחלום עליהם. עניין זה הוא מרכיב קריטי בעלילה, אשר דנה גם בעניין זה – האם על ווקאנדה להישאר מבודדת או שמא עליה לחשוף את יכולותיה לעולם?
ואם זה נשמע מעניין על הנייר, חכו עד שתראו את הסרט במלואו, אשר עלה על כל הציפיות שלי וגרם לי להכתיר אותו ללא כל בעיה לסרט הטוב ביותר של מארוול עד עכשיו, לפחות עד שהסרט החדש "הנוקמים: מלחמת האינסוף" יגיע אלינו בעוד מספר חודשים.
מה שהכי אהבתי ב-"הפנתר השחור", בניגוד לסרטי גיבורי-על רבים אחרים, הוא כי בסרט הנוכחי באמת יש עלילה והיא אפילו מעניינת. לא מדובר בעוד סרט אקשן סתמי ובעל אפקטים מרהיבים (והם אכן כאלו), אלא ניכר כי היוצרים באמת השקיעו בפרטים הקטנים ביותר מבחינת עלילה ובקוהרנטיות שלה. לעזאזל, אפילו יש בה כמה טוויסטים מפתיעים. ובניגוד, למשל, לסרט "קפטן אמריקה" הראשון, בעל העלילה המייגעת והמיותרת אשר מראה את כל הרקע של הגיבור, כאן חוסכים מאיתנו את התיאור הארוך והלא-נחוץ ומתמצתים את העיקר לסצנה אחת קצרה בתחילת הסרט אשר מובילה אותנו לרגע המכונן הראשון – ההכתרה של טצ'אלה למלך ווקאנדה. מנקודה זו והלאה, אנחנו מקבלים עלילה קצבית, מעניינת ובעלת אתנחתות קומיות בעלות תזמון מדויק.
כוח נשי
טצ'אלה הוא אולי הדמות הראשית בסרט והגיבור שסביבו נסובה העלילה, אבל הוא בהחלט לא ראוי לקבל את כל הקרדיט לבדו. לטצ'אלה יש יחידת כוחות מיוחדים אשר נועדה להגן עליו והדבר המעניין ביותר הוא שיחידה זו מורכבת מנשים בלבד, אשר בראשה עומדת אוקויה (דנאי גורירה, "המתים המהלכים"), לוחמת חסרת פחד, אשר תעשה כל דבר כדי להגן על המלך ועל הבית שלה. לוחמת נוספת בצוות זוהי נאקיה, המגולמת על ידי לופיטה ניונגו המוכשרת ("12 שנים של עבדות"), אשר משמשת גם כמושא אהבתו של טצ'אלה. מדובר בשתי נשים חזקות, חכמות ובעלות תושייה, אשר לא פעם מייעצות לטצ'אלה ואף מצילות אותו בעת הצורך.
אל הקאסט הנשי הנהדר מצטרפות גם אמו של טצ'אלה, רמונדה (אנג'לה באסט, "סיפור אימה אמריקאי") ואחותו שורי (לטישה רייט, "אנושיים"), אשר אחראית גם על כל הפיתוח הטכנולוגי של ווקאנדה. כפי שניתן לראות, המלך מוקף בנשים מכל צדדיו, בין אם מדובר במשפחתו, חברותיו הקרובות או בנות בריתו. אל תטעו, בהחלט לא חסר גברים בסרט, פשוט הכוח שלהם מתגמד לעומת כוחן של הנשים. שינוי מבורך? בלי שום ספק.
צעד אחד קדימה
גבירותיי ורבותיי – יש לנו גיבור שחור! אומנם היינו צריכים לחכות מעל למאה שנה ונשיא שחור אחד כדי שזה יקרה, אבל זה סוף סוף קרה. ומדוע חשוב להזכיר את זה? ובכן, בגלל שמדובר באירוע קולנועי פורץ דרך. ולא רק שהגיבור הראשי שחור, כך גם כמעט כל צוות השחקנים ואפילו הבמאי. כמו שאומרים, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ואין לכם מושג כמה זה מרענן. סוף סוף אנחנו זוכים להיחשף למשהו אחר ממה שהיינו רגילים לראות עד כה על המסך שלנו. ולא, ת'ור, האל הנורדי הבלונדיני בעל העיניים הכחולות שגר לו בכיף בחלל לא בדיוק נחשב. וגם לא הענק הירוק.
בניגוד לשאר גיבורי מארוול, שאת כולם ניתן לקטלג במילה אחת – מיינסטרים – הפנתר השחור הוא משהו אחר לגמרי. כאשר חלקים ניכרים מעלילת הסרט מתרחשים בווקאנדה, אנו נחשפים לתרבות שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים לראות בסרטים של מארוול. לצד ההתפתחות הטכנולוגית והגאדג'טים המרשימים שאנו רואים במהלך הסרט, אנו זוכים גם לראות הרבה מן התרבות המקומית (הבדיונית אומנם, אבל עדיין) של בני המקום, אשר מתבטאת בלבוש ייחודי, בטקסים ובמנהגים השונים.
ובעוד ש-DC היו הראשונים להציב בקדמת הבמה אשה כגיבורה הראשית, מארוול לקחו את העניין צעד אחד קדימה ובחרו להתמקד בגיבור שחור. מי יודע, אולי בקרוב יגיע גם הרגע שבו נראה גיבורה שחורה כדמות הראשית. כל שנותר לנו לעשות הוא לקוות. בכל מקרה, אני צופה שהפנתר השחור יעבור את וונדר וומן בהכנסות ויחזיר את DC פעם נוספת למקום השני אחרי מארוול. אך חלילה, לא בגלל המגדר או צבע העור של הדמות הראשית, אלא כי הסרט פשוט טוב יותר בכל היבט אפשרי.
ובנימה אישית יותר, אני רק מחכה לרגע שבו לא אצטרך להזכיר פרט שולי זה כאירוע קולנועי יוצא דופן. אך בדיוק כפי שקרה עם גל גדות בוונדר וומן, גם הפעם אין מנוס מלדון בנושא. כולי תקווה שצבע העור של אדם, המגדר שלו וכל דבר אחר אשר לא קשור ליכולות המשחק שלו, לא יהוו עניין ולא נצטרך לכתוב עליו, אבל כנראה שהיום הזה טרם הגיע.
מסר פוליטי נוקב
בסרט, ווקאנדה הצליחה לשמור על ריבונותה ועל יתרונה הטכנולוגי במשך כל השנים הללו באמצעות נקיטת עמדה של בדלנות. היא הרחיקה את עצמה משאר העולם וגרמה לכולם להאמין כי היא רק מדינה קטנה וחלשה, אשר בקושי מתקיימת, כאשר אין דבר אשר רחוק יותר מן האמת. לאורך הסרט נשמעים קולות מבני ווקאנדה עצמם, אשר טוענים כי מדובר במדיניות מוטעית וכי יש לשנותה ואנו רואים כיצד טצ'אלה, המלך הצעיר, מתלבט לגבי צורת ההתנהלות הנכונה.
אם זאת לא אמירה פוליטית המתייחסת למצב בעולם כיום, אני לא יודעת מה כן. ווקאנדה אולי לא אמיתית, אך היא מאוד מזכירה את המתרחש כיום במדינות שונות ברחבי העולם, אשר עומדות בצד בחוסר מעש, מעדיפות לטמון את ראשן בחול ולהעלים עין, בעוד שאזרחים רבים מקפחים את חייהם לשווא, כאשר נקלעים לקו האש במלחמות חסרות טעם. לאמיתו של דבר, ווקאנדה, האומה הטכנולוגית המתקדמת ביותר בעולם, מציבה מראה בפני רבים מאיתנו וזוהי אחת הסיבות לכך שמדובר בהרבה יותר מעוד סרט גיבורי-על.
