“דרור אדום” (Red Sparrow) הוא לא סרט גרוע, אבל הוא בהחלט לא סרט קל לצפייה, שבו האלימות הגרפית חורגת הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב. כך שאל תגידו שלא הוזהרתם.
“סיפורה של שפחה”, אבל מזעזע יותר
עלילת הסרט נסובה סביב דומיניקה אגורובה (ג’ניפר לורנס, “הנוסעים”), פרימה בלרינה אשר מופיעה בתיאטרון בולשוי הנחשק במוסקבה. דומיניקה מוצאת את עצמה במצב שבו היא צריכה לבחור בין חיים ומוות והופכת, בניגוד לרצונה, לכלי נשק השייך לשירות הביטחון של רוסיה, כאשר הנשק הוא הגוף שלה. כאשר דודה וניה (מתיאס שונארטס, “הנערה הדנית”) מפקח על כל צעד שלה, דומיניקה נחושה להוכיח לו כי היא תעשה כל מה שדרוש על מנת לשרוד. דומיניקה נדרשת להוכיח את יעילותה ונאמנותה למדינה כאשר מצווה לפתות את סוכן ה-CIA נייט נאש (ג’ואל אדגרטון, “ספיישל חצות”) ולהוציא ממנו מידע חיוני על פעילותו החשאית ברוסיה, אך מגלה שהעניין הרבה יותר מסובך מכפי שהיא תיארה לעצמה.
התחושה אשר ליוותה אותי במהלך הסרט הייתה כאילו אני צופה בלקט מיצירותיו של דארן ארונופסקי (במקרה, האקס הטרי של לורנס) ביניהן “רקוויאם לחלום” ו-“ברבור שחור”, בתוספת הסדרה “סיפורה של שפחה” ולא הייתי יכולה להיות יותר מוטרדת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי לאורך כל הסרט הארוך מאוד (שעתיים ו-20 דקות), דמותה של ג’ניפר לורנס עובדת כל סוג אפשרי של עינוי פיזי. ולא, לא מדובר במראה מלבב כלל וכלל. והשאלה המתבקשת היא – האם כל זה נחוץ לעלילה? לדעתי – אפשר היה גם להסתדר בלי.
כבר לא ילדה, אולי יותר מידי אשה
ג’ניפר לורנס אולי רק בת 27, אבל היא כבר הספיקה למצב את מעמדה כאחת השחקניות הצעירות והמשפיעות ביותר בהוליווד בשנים האחרונות. עם אינספור סרטים מצליחים, אשר חלקם אף זיכו אותה בכמה פסלונים, באמת שלא נשאר לה מה להוכיח לאחרים. אין ספק, לורנס היא שחקנית איכותית ומה שחשוב אף יותר, היא מהווה את אחד הקולות החשובים ביותר של הדור הצעיר, דור בני המילניום, כאשר היא אינה שותקת לנוכח אפליה מגדרית, אשר כה נפוצה בהוליווד.
ובגלל כל אלו, הופעתי מאוד כאשר נחשפתי לטיב דמותה בסרט הנוכחי. לורנס מגלמת דמות של אשה אשר כל חייה נשלטת על ידי גברים, כאשר גם אלו האמורים להגן ולשמור עליה מכל רע, לא עושים את עבודתם ובסופו של דבר רק מנצלים אותה. מעבר לכך, דמותה עוברת אינספור עינויים פיזיים קשים, אשר לא ממש מצונזרים וכוללים עירום רב ולא תמיד נחוץ.
למי מכם שלא בקיא בהלכות הוליווד, אחת הדרכים להבדיל בין שחקנית עם תו תקן דמיוני אשר מעיד כי היא “רצינית” ו-“איכותית” לעוד שחקנית אחת מיני רבות היא באמצעות סצנות עירום. הצטלמת בעירום? ראו לך את השדיים? – ברכותינו! עכשיו את ראויה לתואר ‘שחקנית’. כנראה שלורנס לא הצליחה להתעלות מעל לטקס המעבר הזה ועדיין הרגישה צורך – גם אחרי כל ההערכה העצומה שקיבלה – להוכיח את עצמה פעם נוספת ובאמת ללכת עם התפקיד עד הסוף. ובעוד שהיא רואה את האקט כהכרחי, אני רואה אותו כמיותר. כדמות מפורסמת ולעיתים אף בעלת השפעה אשר שמה לה לאג’נדה לקדם שוויון זכויות בין גברים ונשים, ההשתתפות בסרט זה בהחלט לא תורמת לה. ובכנות, אני לא יודעת למי כן.
הסכסוך הרוסי-אמריקאי
על רקע התקופה הנוכחית, אין זה מפתיע שאנו עדים לפרץ של סרטים הוליוודיים העוסקים ביחסים שבין רוסיה וארצות הברית. אם ב”צורת המים” בחרו לחזור אל אמריקה של שנות ה-60 של המאה הקודמת ולהציג את הביקורת הפוליטית בצורה עדינה ומרומזת יותר באמצעות סיפור אהבה בדיוני ובלתי אפשרי, הרי ש”דרור אדום” פשוט מטיח לנו את כל העובדות בפנים ללא גינונים מיותרים ובלי מעטפת של סיפור אהבה שלא מהעולם הזה. הסרט מראה את מאחורי הקלעים של היחסים בין שתי המדינות, כאשר רוב הסיכויים הם כי המצב שבו כל מדינה בעלת אינטרס שותלת מרגלים במדינות יריבות או ידידות הוא נפוץ יותר מכפי שאנחנו מעלים בדעתנו. וגם פה, כמו בכל סרט הוליוודי לתפארת, נוצר מצב שבו מוצג בפנינו הצד של ה”טובים” והצד של “הרעים”. מעניין אם תוכלו לנחש מי זה מי.
ואף כי אין ספק כי הצורך לביקורת פוליטית דווקא בזמן הזה הוא נחוץ, העניין מתחיל להיות מעט מייגע כאשר כמעט כל סרט שני דן באותו נושא, גם אם מזווית אחרת. ובעוד שפעם סרטים סיפקו לנו הזדמנות כלשהי לאסקפיזם והנאה, נראה כי כיום הם נועדו לבטא אג’נדות פוליטיות כאלו ואחרות. וכל שנותר לנו לעשות, הוא לקוות שמישהו שם בהוליווד יתעשת וייזכר במהות האמיתית של הקולנוע והיא – בידור להמונים.
מנציחים את הסטיגמות
“כל הרוסיות זונות” – גורסת האמרה הידועה. ובכן, לא, מסתבר שכל הרוסיות הזונות הן בעצם “דרורים” במסווה אשר נועדו לפתות אתכם לספר להן את כל הסודות הכמוסים ביותר שלכם. לפחות זה מה שמשתמע מהסרט, המציג באופן סטריאוטיפי, גזעני ומיזוגיני את כל נשות רוסיה ובראשן הפרימה בלרינה שלה, גאוות המדינה. ובכל פעם שמושא הגאווה הגברי הזה מעזה לחטוא וחלילה, לפעול על דעת עצמה או לעשות משהו המנוגד להוראות שאותן קיבלה, היא נענשת בצורה האכזרית ביותר שיש.
ואם זה לא מספיק, כל העניין נעשה תוך שימוש במבטא רוסי גרוע. ברצינות, מישהו יכול בבקשה להסביר לי את ההתעקשות המטופשת ללהק שחקנים שאינם דוברים רוסית ולגרום להם לדבר באנגלית עם מבטא רוסי גרוע? אם מה שהדמות הראשית עוברת בסרט נשמע כמו עינוי, חכו עד שתשמעו אותה מדברת. אז או שתיקחו שחקנים דוברי רוסית ותיתנו להם לדבר ברוסית או שתדברו באנגלית בצורה רגילה. המבטא העלוב הזה הוא זלזול באינטליגנציה של הצופים. וחוץ מזה, זה פשוט מעצבן, מגוחך ומוציא מריכוז.
טוויסט בעלילה
העלילה בבסיסה היא לא רעה – אשה צעירה אשר נקלעת לסיטואציה מסובכת בלית ברירה וצריכה להחליט היכן הנאמנות האמיתית שלה. במהלך הסרט, היא מתעתעת בכולם – ברוסים, באמריקאים וגם בצופים. ממש עד סופו של הסרט, אנחנו לא בטוחים באיזה צד היא ומה היא מתכננת לעשות. ולמרות אורכו, הסרט משאיר אותנו במתח וגורם לנו לרצות לראות אותו עד פתרון התעלומה בסופו. אך האלימות הגרפית התכופה הקשתה עליי יותר מפעם אחת להתמקד בעלילה וגרמה לי להתפתל בכיסאי באי-נוחות עקב סצנות העירום והאלימות המפורשות אשר חזיתי בהן (יש לציין – באימה מסוימת).
אני אתקשה מאוד להגדיר את הסרט כ’מהנה’ או ‘מבדר’. זהו סרט קשה לצפייה ואני ממליצה, לאמיצים מביניכם בעלי הקיבה החזקה, להגיע אליו מוכנים נפשית ובעיקר – מוכנים לראות את ג’ניפר לורנס כפי שלא ראיתם אותה עד כה. ושלא תבינו אותי לא נכון, לורנס, כהרגלה, עושה עבודה מצוינת, אך בכל זאת, כולי תקווה שלא אצטרך לראות אותה אי פעם בתפקידים בעלי אופי דומה.