ביקורת סרט: "יולי" הוא סרט מסוגנן ומלוהק למופת, אבל אינו חסר פגמים - משחק נפלא לא יכול להציל קצב קופצני ומבנה נרטיבי מבלבל
קרלוס אקוסטה הוא אחד מרקדני הבלט המוערכים והמפורסמים בעולם. גדל בקובה תחת המשטר של פידל קסטרו, הנער שזכה לכינוי 'יולי' קיבל הזדמנויות נדירות ללמוד ולצמוח כאמן במה, מה שאיפשר לו את החופש לעבוד עם כמה מהלהקות בלט הידועות ביותר בעולם. בשנת 2007 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה 'No Way Home', אשר הותאמה כעת למסך הגדול בסרט "יולי". האם הסרט נופל לאותן מלכודות, כמו הרבה עיבודים ביוגרפיים?
יולי (המגולם כרונולוגית על ידי אדילסון מנואל אולברה נונייז, קיווין מרטינז ו-אקוסטה עצמו) הוא ילד רגיל המתגורר בהוואנה ומבלה את ימיו ברחובות. לאבא שלו, פדרו (סנטיאגו אלפונסו), יש תקוות גבוהות עבור בנו, ולכן רושם אותו לבית הספר הלאומי לבלט בקובה. יולי מתנגד בהתחלה, כל הזמן בורח מהכיתה וכמעט מגורש. יש לו הזדמנות אחרונה אחת, והוא נשלח משם לפנימייה לבלט. כאן, הוא צופה באחד התלמידים המבוגרים, ומרותק מהופעתו. הוא מתחיל ליישם את התרגילים בעצמו, ומסירותו והכישרון הטבעי מובילים אותו לתחרויות בינלאומיות ולבתי ספר בחו"ל. אבל האם יולי יכולה להצליח כשמשפחתו וביתו כל כך רחוקים?
בביוגרפיה ייחודית זו, הסרט "יולי" משתעשע עם הזמן בצורה אכזרית. קופץ קדימה ואחורה. בעוד יולי מן העידן המודרני מפתח את הופעת הבלט שלו 'Tocororo', אנו רואים כיצד העבודה שלו מושפעת מן העבר שלו. הבמאית איסיאר בוליין ("קח את עיניי") מטפלת ביולי בשני סוגי מציאות: העבר, שבו אנו מתבוננים בילדותו ובנערותו של אקוסטה, ובהווה, שבו הרקדן והכוריאוגרף עובד עם להקתו בהוואנה של ימינו. בריקודים עכשוויים, אנו מבקרים ברגעים מרכזיים בחייו של אקוסטה, לפעמים בחזרות, ובהם אנו רואים את אקוסטה מספר סיפור וגם את מה שהוא מבקש לספר.
זוהי טכניקה מעניינת, אבל יש לה תוצאות מעורבות. על התסריט אמון פול לברטי ("אני, דניאל בלייק", "חלקם של מלאכים"), וגישתו שאפתנית - אבל לא לגמרי משיגה את התוצאה הרצויה. כאשר הכוריאוגרפיה מקבילה לעבר – זה המקום שהסרט מצליח; יש כל כך הרבה חן, יופי וכוח ביצירה, והסיפור דרך הריקוד מהפנט לצפייה. עם זאת, קפיצות בזמן אחרות לא כל כך מוצלחות - דילוג בין מקומות ותאריכים הופך למבלבל, ולעתים קרובות מדי לא ברור איפה ומתי אנחנו בחיים של יולי. הסרט גם זורם באיטיות בזמן לפני שהוא מתחייב לרקוד, וגם זונח את המערכה האחרונה של הסרט במהירות רבה מדי.
אנחנו גם זוכים לראות את קובה באור שונה ממה שרוב תושבי המערב רגילים. בתוך הסרט, אנו רואים את הסיקור החדשותי של המדינה בזמן שיולי שוהה בלונדון; היא מצטיירת כאזור של עוני וסבל, ובעוד זה עשוי להיות מרכיב בקובה דרך עיניו של יולי - אף פעם אין עוינות או שיפוטיות. במקום זאת, קובה היא מקום שבו ילדים משחקים בחוץ, חברים שותים ומרקדים, והחיים קשים - אבל מתגמלים.
כאשר מביטים על המשחק בסרט "יולי", יש דרישה ייחודית לשפוט הן את המשחק ואת הריקודים. בנוגע לקטעי הבלט. העבודה היא למופת – הליהוק של אקוסטה עצמו היא גישה יוצאת דופן ורעננה, וכישוריו על המסך הם יראת כבוד. מרטינז כיולי צעיר-בוגר נותן לו זמן מסך נאה, וגם כמה סצינות מרשימות שמשמשות כלב של הסרט. עם זאת, כשרוב הזמן מתמקד בחיים המוקדמים של הגיבור, נונייז לוקח חלק ענק מסרט זה, והוא בהחלט מוכשר. מאחר שילד זה מעולם לא שיחק או רקד לפני כן, והיה בן 10 בזמן הצילומים, הוא מביא הישג יוצא דופן ומשכנע אותנו שהוא יולי הצעיר, מלא מרץ ומרדני. מי שעוד ראוי להזכיר הוא אלפונסו – גם הוא מופיע לראשונה על המסך הגדול, כאביו של יולי, המצטייר כאדם צדוד, מתנשא ומרושע, תוך שהוא מגלה גם חמלה רבה וחיבה ללב בנו.
"יולי" הוא סרט מסוגנן ומלוהק למופת, אבל אינו חסר פגמים. משחק נפלא לא יכול להציל קצב קופצני ומבנה נרטיבי מבלבל. התסריט השאפתני יתר על המידה מנסה לתאר תקופה ארוכה מדי, וסובל מקצב לחוץ ומציר זמן מבלבל. זה לא בדיוק החיים של אקוסטה דרך ריקוד, אבל זה בהחלט כלי מכובד להפגין את כישרונו הנפלא, תוך שהוא מביע מחווה לאלו שעזרו לו להגיע למקום שבו הוא נמצא היום. מבט מרתק, אך מטריד, על אמן גדול.
