אני – בניגוד לחלק גדול מהאוכלוסייה – אוהבת מחזות זמר. אני אוהבת את השירים, הריקודים, התפאורה וכל מה שמתלווה לכך. אבל הסרט הזה היה יותר מידי אפילו בשבילי. לפעמים, עדיף לשמור את מחזות הזמר לבמת התיאטרון ולא להתעקש להביא אותם אל מסך הקולנוע, לא משנה עד כמה צוות השחקנים הוא מוכשר.
הסרט “האמן הגדול מכולם” (“The Greatest Showman”) מבוסס על דמותו של פי.טי ברנום (יו ג’קמן), יזם ואיש עסקים אמריקאי מהמאה ה-19 אשר המציא את עסקי השעשועים. הסרט מראה כיצד ברנום הופך מנער יתום וחסר כל לאיש עסקים ובדרן, כאשר מקים את “מוזיאון המוזרויות של ברנום” ומקבץ אליו אנשים בעלי מוזרויות שונות אשר החברה דוחה אותם. בהמשך, כאשר רואה כי המופע שלו לא מושך מספיק קהל, ברנום מחליט לשנות את השם ל-“הקרקס של ברנום”. יחד עם חברי הקרקס, משפחתו ואנשים נוספים אשר הוא פוגש בדרך, ברנום עובר מסע שבסופו יגיע לתובנות חדשות על חייו ורצונותיו.
אומנם העלילה נשמעת מעוררת השראה, אך הסיפור האמיתי לא יגרום לכם לאותה הזדהות, שאותה ניסו ליצור בסרט. חיפוש קצר ברשת מספר סיפור שונה לחלוטין ולא כל כך מעורר אהדה. במציאות, פי.טי ברנום היה אופורטוניסט שחיפש כל הזמן כיצד לעשות עוד כסף ולקבל רווח אישי. אומנם אנו רואים הבלחות לאישיותו האמיתית בסרט, אך היא מוסוות היטב בעזרת התירוץ של איש טוב וישר שפשוט הלך לאיבוד לרגע. לא ברור מדוע יוצרי הסרט בחרו לייפות את המציאות בצורה כה לא אמינה, אבל אני יכולה לומר שהטריק שלהם לא עבד. כל השירים והריקודים שבעולם לא יצליחו להסתיר את האמת, גם אם ממש יתאמצו.
במקום לקבל הצצה אל האיש שהיה ברנום, אנחנו מקבלים עלילה מעט מופרכת וחסרת היגיון, בה אין כל קשר לוגי בין האירועים המתרחשים בזה אחר זה. לא ברור מדוע היה צורך ליצור הזדהות שקרית עם ברנום ולהפוך אותו ליתום מסכן, אשר גדל והצליח בגדול. עולות השאלות הבסיסיות ביותר – כיצד שרד ברחוב כל הזמן הזה? כיצד פיתח את החוש העסקי שלו? איך לעזאזל מי שהייתה אשתו הסכימה בכלל להינשא לו? הרי כבר מההתחלה ברנום הצעיר מוצג כבכל חזון לא מוצלח במיוחד. גם כשהוא מנסה למכור עיתונים ולהרוויח את לחמו, הוא לא מצליח בכך. אז איך בכל זאת הוא מפתח את כל כישוריו? בגזרה זו, הסרט נופל למלכודת של יצירת סימפטיה של הצופים עם גיבור הסרט בכל מחיר, אך מאבד בדרך דבר חשוב אחד – את האמינות שלו.
פוטנציאל לא ממומש
יו ג’קמן, אשר כבר יכול לנוח מתפקידו הנצחי כוולברין, עושה עבודה נפלאה, אבל זה לא מפתיע. בתקופה האחרונה, נראה כי ג’קמן מגלם רק שני סוגי דמויות, כאשר האחת היא וולברין (סרטי אקס-מן) והשנייה היא כל דמות שמשחקת במחזה זמר. הייתי מצפה משחקן מוערך כמוהו לגיוון רב יותר בבחירת התפקידים. אבל כנראה שהוא מעדיף ללכת על בטוח ולהגביל את עצמו לתפקידים שכבר הוכיחו את עצמם. זה לא בהכרח רע, פשוט משעמם.
האכזבה השנייה מגיעה בדמותה של זנדיאה המוכשרת (“ספיידרמן: השיבה הביתה”), המגלמת את אן וילר, לוליינית טרפז בקרקס של ברנום. ראשית, לא ברור כל כך מה מוזר בה. שנית, היא לא מקבלת מספיק זמן מסך. זנדיאה היא שחקנית, רקדנית וזמרת מוכשרת. אז אם כבר ליהקתם אותה לסרט שיכול להציג את כל הכישרונות שלה, מן הראוי שגם תתנו להם ביטוי הולם. אמנם היה לה קטע שירה אחד עם זאק אפרון, אך זה פשוט לא היה מספיק. בסופו של דבר, קיבלנו אותה בתפקיד זניח למדי. באותה נשימה אני חייבת לציין גם את רבקה פרגוסון (“המלכה הלבנה”), המגלמת את דמותה של ג’ני לינד, זמרת אופרה ידועה באירופה, אשר ברנום משכנע לעבור לאמריקה ומבטיח להפוך אותה לכוכבת עולמית. אם כי פרגוסון עושה עבודה נפלאה, התאכזבתי לגלות כי בניגוד לשחקנים אחרים, היא לא זו ששרה בסרט. אני סבורה שיש מספיק אמנים מוכשרים אשר יכולים גם לשחק וגם לשיר ומן הראוי, בייחוד בסרט מהסוג הזה, להתאמץ מעט יותר וללהק מישהי אשר מסוגלת לבצע את שתי המטלות.
מי שמצליח להפתיע לטובה הוא זאק אפרון, המגלם בסרט את דמותו של פיליפ קרלייל, מחזאי מצליח אשר זונח את החיים הטובים ומצטרף כשותף לקרקס של ברנום. בכל פעם שאני עומדת לחזות באפרון שר ורוקד, אני חשה חרדה מסוימת. לא בגלל שהוא גרוע, אלא אני מתפללת שהוא יעשה עבודה טובה. כמי שפרץ בסרט הנוער המצליח של דיסני “היי סקול מיוזיקל” לפני כמה שנים טובות, אפרון היה ההבטחה להיות הדבר החם הבא בהוליווד. אך כמו הרבה יוצאי דיסני לשעבר, גם אפרון התמודד עם בעיות של סמים ואלכוהול, אך לזכותו יאמר שהוא שיקם את עצמו בצורה ראויה להערכה. אז כן, בכל פעם שהוא עומד לשיר, אני מקווה מאוד – לטובתו – שהוא יעמוד במשימה בהצלחה ויפגין פעם נוספת את הכישרון שכולנו יודעים שהוא ניחן בו. במקרה הנוכחי, הוא עושה עבודה טובה מאוד.
כפי שאתם מבינים, אחת הבעיות המשמעותיות של הסרט נעוצה בליהוק. שלא תבינו אותי לא נכון, מדובר בצוות שחקנים יוצא מן הכלל, אשר כל אחד מהם יותר ממסוגל להחזיק סרט בזכות עצמו. אך כאשר כל אחד מהשחקנים והשחקניות, מלבד יו ג’קמן, מקבל תפקיד יחסית קטן, נשאלת השאלה – למה הם פה בעצם? למה לא לקחת שחקנים חדשים ולא מוכרים על מנת שיגלמו את הדמויות המקיפות את ברנום? האם הרצון למשוך את הצופים לאולמות הקולנוע היה כה חזק שהיה צורך להשתמש בכל התותחים הכבדים אשר היו בידי היוצרים והמפיקים? האם לא ניתן היה למצוא שחקנים מוכשרים באותה המידה, כאלו שישמחו על זמן המסך המועט? במקום זאת, אנחנו נשארים עם תחושת אכזבה מרה על כך שלא זכינו לראות עוד מהכישרון הנפלא של מישל וויליאמס, זאק אפרון ואחרים.
השיר שאינו נגמר
נראה שהסרט מורכב משיר אחד ארוך להחריד שאינו נגמר. הוא מתחיל בתחילת הסרט, אך לא נראה שיש לו סוף. ובדיוק כשחשבתי שהנה, הסצנה הסתיימה ועכשיו נעבור לסצנה אחרת (מה שאכן קורה), שוב חוזרת אותה המנגינה. באיזשהו שלב עצם החזרה על אותו שיר שוב ושוב ממש מתחילה לייגע ומצאתי את עצמי מייחלת שהסרט הזה יסתיים כמה שיותר מהר.
מחזות זמר הם דבר מבורך, אך כשמדובר במחזה זמר שהוא גם סרט קולנועי, מן הראוי שהוא יהיה משולב בעלילה כלשהי, רצוי עם היגיון, דבר שכבר אמרנו שחסר לסרט. במקרה הנוכחי, כל הסרט סובב סביב מספר מצומצם של שירים בעלי נושא משותף החוזרים על עצמם מתוך תקווה להעביר מסר כלשהו. אך המסר היחיד המועבר הוא שעמום טוטאלי.
ביקורת על ביקורת
אולי היוצרים צפו את הביקורת השלילית על הסרט ולכן שיבצו את דמותו של המבקר ג’יימס גורדון בנט (פול ספארקס, “בית הקלפים”). גורדון לא אוהב, בלשון המעטה, את המופע של ברנום. הוא כותב ביקורת שלילית, דבר אשר רק מחזק את הרצון הילדותי של ברנום להעמיד אותו על טעותו, לא משנה מה יהיה המחיר. ובעוד שבנט נהיה סלחני לקראת סוף הסרט, אני ממש לא שותפה לדעה שלו.
ברנום הוא לא דמות חיובית. אם עוד איכשהו חיבבתי אותו בהתחלה, ככל שהסרט המשיך, כך גם גברה הסלידה שלי ממנו. כל מה שרציתי לעשות הוא לצעוק לשאר הדמיות – “אתם לא רואים שהוא מנצל אתכם?!”, אבל אני לא בטוחה שהן היו מתייחסות אליי. מבחינתי, מדובר באדם נצלן, אשר מוקף באנשים חלשים המוחלים לו על כל טעויותיו בלית ברירה. אמנם הוא מספק להם קורת גג, מקום שניתן לקרוא לו “בית”, אך נשאלת השאלה – באיזה מחיר? אולי הוא באמת האמן הגדול מכולם – אמן האשליה וההונאה. אמן מהסוג שלא הייתי רוצה לפגוש.