לסרט יש הרבה מוטיבים, סצנות קרב פנטסטיות ומיסטיקה שמרוממת את המסע של הגיבור, אם כי הוא עצמו חסר אופי לחלוטין
.
בבימויו של רוברט אגרס ("המגדלור"), "מלך הצפון" הוא סיפור מרתק על נקמה - לפחות על פני השטח. בן הנוקם את רצח אביו הוא נושא מבעית ב-"מלך הצפון", כאשר אגרס נשען על המיתולוגיה הנורדית והאגדה של אמלת', שהיוותה השראה להמלט של ויליאם שייקספיר. לסרט יש הרבה מוטיבים, סצנות קרב פנטסטיות ומיסטיקה שמרוממת את המסע של הגיבור, אם כי הוא עצמו חסר אופי לחלוטין.
אמלת' הצעיר (אוסקר נובאק) נפעם מכך שאביו, המלך אורונדיל עורב המלחמה (אית'ן הוק) חזר, וחוגג את הניצחון מול אויביו. אורונדיל מאמין שהגיע הזמן שאמלת' יהפוך לגבר, ולכן הוא לוקח אותו אל היימיר השוטה (וילם דפו) - ליצן ומכשף, כדי להתחיל את הכשרתו. עם זאת, הכל משתנה עבור אמלת', כאשר אביו מותקף ונהרג לנגד עיניו, ואילו אימו - המלכה גודרון (ניקול קידמן) נחטפת. שנים מאוחר יותר, אמלת' מבוגר (אלכסנדר סקארסגארד) מבקש לנקום באביו ולהציל את אימו, מסע להשבת כבוד משפחתו ולהחזיר את החיים שנגנבו ממנו.
ל-"מלך הצפון" חסר תחושת ניואנסים בדמויותיו ובסיפור כולו. מעט מאוד נלמד על אמלת' בעקבות רצח אביו, או כיצד הוא נמצא על ידי הברסרקרים, קבוצה אלימה שתוקפת כפר והורגת את מרבית אנשיו. קשה להיות מושקע במלואו בדמות שלו, כשאין שם הרבה עומק מעבר למובן מאליו. המשימה של אמלת' פשוטה, אבל אגרס יכול היה לעשות הרבה יותר כדי לדחוף את מעשיו מעבר לצורך הבסיסי להרוג את הרוצח של אביו, במיוחד כשהוא לומד לא מעט דברים על העבר שלא ידע קודם לכן. לשם כך, "מלך הצפון" מרגיש שהוא בקושי מגרד את פני הסיפור, ומותיר את הקהל עם פירורים ולא עם ארוחה מלאה.
השימוש במיתולוגיה הנורדית מצוין, עם זאת, לעתים קרובות מטריד ומורט עצבים בבת אחת. מיסטיקה מופעלת גם כדי להבהיל וגם לסייע לאמלת' בנקמה שלו, מה שמעניק לסרט כמות עצומה של התרגשות ותככים. מבחינה ויזואלית, "מלך הצפון" מדהים, כשהצלם ג'ארין בלאשקה מפעים בפלטת הצבעים של הסרט עם וריאציות על אור, צל וגווני אפור בולטים, שמחדדים ומעצבים כל סצנה, כמו גם את המסע של אמלת' לאורך כל הדרך. יש חוסר רחמים מבעית בכל דבר, כשאגרס יוצא עד הסוף בברוטליות של הכל. סצנות הקרב עשירות בכוריאוגרפיה נהדרת, כאשר השתלטות הכפר בולטת במיוחד והמצלמה עוקבת אחר הכאוס ותנועותיו של אמלת' עצמו, מבלי לאבד את האלימות הצרופה ושברון הלב שברקע. הסצינה עקובה מדם ומלאה זעם, משהו שמונע מהמומנטום של הסרט לצנוח.
סקארסגארד רוכן, הלכה למעשה, כדי לגלם את אמלת' כמו חיה שמשחררת את הטרף שלה. עיניו נשואות, מתבוננות בפיוניר - דודו של אמלת', בעוצמה שנמשכת ולא מתה לעולם. השחקן בהחלט נלהב בתפקיד, אם כי אפשר היה לעשות קצת יותר כדי להעלות את ההיבטים הרגשיים של מצוקתו. לקידמן יש כמה רגעים שמאפשרים לדמותה להתעצב והיא עצמה משחקת מצוין ובצורה יוצאת דופן. מ-קלאס בנג ועד אניה טיילור-ג'וי, צוות השחקנים נותן את כל מה שיש לו כדי להפוך את הדמויות לאנושיות, כדי שקהל הצופים יוכל להבין ואף להזדהות איתם מדי פעם. אם יש משהו שאפשר היה לתת לה דחיפה, זו הרומנטיקה בין אמלת' של סקארסגארד ו-אולגה של טיילור-ג'וי, שהיא חצי אפויה במקרה הטוב.
אמנם ל-"מלך הצפון" יש הרבה מה להציע והוא יפה ומופתי בביצוע שלו, אבל בכל זאת, משהו חסר. הסרט מתחיל להתפתל קצת באמצע לפני שהוא חוזר למסלול והיעדר פיתוח דמויות נוסף, מה שבעצם היה נותן לסרט יותר עומק, וזה גם מה שמונע מ-"מלך הצפון" למצות את מלוא הפוטנציאל שלו. בסופו של דבר, הצופים עשויים לגלות שהם רוצים קצת יותר מהסיפור, אפילו כשהם מתגוששים בין תשוקה ואלימות תחת חרב נקמתו של אמלת'.
מלך הצפון | The Northman – עכשיו בבתי הקולנוע.
