חזרתן של מירנדה ואנדי מצליחה לשמור על הסטייל והשנינות של המקור, ועל אף עומס עלילתי מסוים, מספקת קאמבק נוסטלגי, רלוונטי ומהנה במיוחד
גם אם לא ראיתם את "השטן לובשת פראדה" כשיצא לאקרנים ב-2006, אי אפשר היה לחמוק מההופעה של מריל סטריפ, שהייתה מועמדת לפרס האוסקר, בתפקיד מירנדה פריסטלי. בתור העורכת חסרת הרחמים של מגזין האופנה העילית 'ראנוויי', מירנדה מתפקדת כמנטורית טריקית, אנטגוניסטית קשוחה ודמות מורכבת הניצבת מול אנדי זאקס (אן האת'וויי). זו הייתה הופעה חד-פעמית של אצולת הוליווד, מהסוג שנשאר עם הקהל הרבה אחרי שהסרט מסתיים. זהו גם תפקיד שהצופים חיכו שני עשורים לראות שוב, מה שהעלה את הציפיות כשההמשכון הוכרז סוף סוף.
הבמאי דיוויד פרנקל והתסריטאית אלין ברוש מקנה התאחדו עם צוות השחקנים המקורי עבור הסרט החדש, והם קלעו בול לסגנון ולאווירה של המקור. עולם תקשורת האופנה השתנה ללא היכר בעשרים השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, מה שיוצר את המרחב המושלם עבור אנדי, מירנדה ושאר הכוכבים החוזרים להתפתח בדרכים הולמות. בעוד שסרט ההמשך סובל בהשוואה למבנה ההדוק והקשת הרגשית הממוקדת יותר של הסרט הראשון, השאפתנות הכללית, הוויזואליה המרשימה והקסם המדבק של "השטן לובשת פראדה 2" הופכים אותו לסרט המשך ראוי.
"השטן לובשת פראדה 2" ממשיך את העלילה עשרים שנה לאחר אירועי הסרט הקודם, ומאלץ את אנדי לחזור למסלולה של מירנדה לאחר ששתיהן חוות נסיגות בקריירה שלהן. כשהן עובדות שוב יחד ב'ראנוויי', המחויבות של אנדי לעיתונאות מתנגשת עם הסטנדרטים הגבוהים של מירנדה ועם הציפיות של התאגידים הנאבקים על השליטה במגזין האגדי. כבר מההתחלה, "השטן לובשת פראדה 2" מתעמת חזיתית עם מצב התקשורת כיום, בישירות שמירנדה ודאי הייתה מעריכה.
הנבלים של הסרט הם בעיקר אנשי הייטק מנותקים ויורשי אימפריות תקשורת, שמרוכזים מדי ב'שיבוש' מקומו של המגזין במערכת האקולוגית החברתית מכדי לזהות את האמנות שמירנדה מקדישה את חייה להציג. הסרט משתמש בנקודת הפתיחה הזו כדי לבסס את הקונפליקט בין אנדי למירנדה מבלי שיהיה חזרה מדויקת על הסרט הראשון, ומאלץ את אנדי לראות במירנדה יותר מסתם מנטורית אימתנית (למרות שהיא לא תמיד מצליחה לשלוט בעצמה). סטריפ והאת'וויי טובות מתמיד, עם גמישות טונאלית ונגיעה של פגיעות שגורמות להן להרגיש באמת כמו חזרה של חברות ותיקות ואהובות.
בדומה לכך, אמילי בלאנט ו-סטנלי טוצ'י מדויקים לחלוטין בתפקידיהם כאמילי – יריבתה הוותיקה של אנדי, ונייג'ל – יד ימינה של מירנדה. הם מבריקים במיוחד כשהסרט מוריד הילוך מהציניות ומאפשר להם לחשוף את הפחדים והשאיפות שלהם. לטוצ'י, בפרט, יש כמה רגעים שקטים ונהדרים שמדגישים מדוע הוא נחשב לשחקן חיזוק אדיר ולא מספיק מוערך בדרמות הוליוודיות בשלושים השנים האחרונות. הסרט מנווט היטב על ידי פרנקל, שמוצא את האיזון הנכון בין תצוגות אופנה עילית לבין רגעים קטנים של פיתוח דמויות, ושומר על הסרט גדול מהחיים מבלי לאבד קשר עם הדמויות. כמו כן, התסריט של מקנה מרגיש מסונכרן עם הסרט הקודם מבלי להיות תלוי בו יתר על המידה. למרות שהקריצות לעבר עלולות להפוך למעט מעייפות, הן לעיתים רחוקות מסיחות את הדעת מהאיכויות הטובות יותר של הסרט.
ל-"השטן לובשת פראדה 2" היו נעליים גדולות וייחודיות להיכנס אליהן. הסרט הראשון השאיר אחריו חותם תרבותי, עם צוות דמויות נהדר שהכניס עומק לארכיטיפים שעלולים היו להיות חד-ממדיים. האנשים האלה לא הולכים לאיבוד בסרט ההמשך, אבל האלמנטים התמטיים המגוונים יותר פוגעים בסופו של דבר ביעילות של הסיפור. יש, למען האמת, לא מעט קווי עלילה ב-"השטן לובשת פראדה 2". ההגנה של אנדי על העיתונאות, מאבקיה של מירנדה בקריירה שלה, מיקומו של נייג'ל בצילה של מירנדה, והשאיפות הגלויות של אמילי מקבלים כולם זמן מסך, לצד שפע של סצנות של מסלולי אופנה, הופעות אורח של מפורסמים ועקיצות סאטיריות המופנות הן כלפי התאגידים באמריקה והן כלפי תעשיית ההייטק.
הסרט לעולם לא ממש מועד על הקווים הללו, אבל הם כן משאירים תחושה של עומס יתר לפרקים. דמויות משנה כמו החברים של אנדי, בן הזוג שלה, פיטר (פטריק בראמל), ובעלה של מירנדה, סטיוארט (קנת בראנה), משוחקים היטב, אבל לא מקבלים מספיק זמן כדי להרגיש כמו דמויות שלמות. עלילות משנה, כמו התפקיד של לוסי לו בסיפור, נעלמות ליותר משעה בכל פעם, רק כדי לחזור בסערה לקראת הסיום. באופן דומה, חלק מהקומדיה מרגיש מנותק מהסרט הכללי, ונראה יותר כמו אביזר נלווה מאשר חלק בלתי נפרד מהאנסמבל השלם. רגעים עשויים היטב מגיעים בפרצים, אך נבלעים במהירות בתוך המיקוד הרחב יותר של הסרט.
לסרט יש הרבה מה להגיד על התרבות המודרנית, הישרדות התקשורת בעידן הדיגיטלי והחשיבות של אמנות בכל צורותיה. הוא מלהטט בין המסרים האלה היטב, גם אם כמה כדורים נופלים בדרך. כתוצאה מכך, "השטן לובשת פראדה 2" לא מרגיש מהודק כמו הסרט הראשון, שנהנה מנרטיב וקשת רגשית פשוטים וישירים יותר עבור הדמויות. אבל זה לא אומר שהסרט הוא בלאגן – רחוק מכך.
רמת הכישרון והמיומנות המוצגת כאן היא אדירה, ורגעי הכיף האמיתיים שנמצאים במשחק, בכתיבה ובוויזואליה הם מדבקים. קשה שלא לצחוק מההערות הערמומיות של מירנדה או להתרגש כשאנדי מקבלת הכרה. עבור מעריצי הסרט המקורי, נשאר די והותר מהניצוץ ההוא כדי לספק קאמבק מבורך. גם קהל שאדיש לעולם האופנה ימצא בסרט מספיק משקל נושאי ודינמיקה בין הדמויות כדי להישאר מרותק. "השטן לובשת פראדה 2" הוא סרט המשך בנוי היטב שמוצא איזון בריא בין נוסטלגיה לבין תנופה קדימה. אולי הוא לא סוחף ועשיר כמו הסרט הראשון, אבל עדיין יש בו המון ממה ליהנות – במיוחד כשהוא מתבונן פנימה.
________________________________
הצטרפו אלינו ב-פייסבוק, ב-טלגרם, ב-יוטיוב וב-אינסטגרם לקבלת עדכונים על כל מה שחדש בקולנוע, טלוויזיה, קולינריה טכנולוגיה, רכב חשמלי ופנאי.
מחפשים לרכוש משהו טכנולוגי במחירי מבצע? מוזמנים לעקוב אחרי המדור "הדילים של הג׳ירפה" כאן באתר, ב-פייסבוק וב-טלגרם.
גילוי נאות 1 – חלק מהקישורים המפורסמים לעיל הינם קישורים ממומנים. גילוי נאות מלא והסבר מפורט ניתן לקרוא כאן.
גילוי נאות 2 – בחלק מהכתבות אנו נעזרים במנועי בינה מלאכותית למטרות מחקר, ניסוח וסגנון.
ט.ל.ח.
