ביקורת סרט: אלו שמוכנים להשקיע את הזמן במסע המטלטל והארוך של "שהאזאם: זעם האלים" עלולים למצוא את עצמם מבודרים ממה שסרט ההמשך של DC מביא איתו למסך
.
כסרט DC הראשון שהגיע מאז ההכרזה הרשמית על הקמת אולפני DC, "שהאזאם: זעם האלים" נמצא בעמדה ייחודית כפרויקט מעידן אחר. קהל הצופים הוותיק כנראה יודע שהנוף הקולנועי של DC ישתנה באופן דרסטי בשנים הקרובות, אם כי מאמץ ויזואלי זה, שנעשה בתקופה שבה הנרי קאוויל עדיין נחשב לסופרמן, רומז שהגיבורים המופיעים בסרט חדש זה ייכללו בכל מה שיבוא אחר כך עבור הפרנצ'ייז. זהו המשך סיפורו של הגיבור הצעיר, בילי בטסון (אשר אנג'ל), אשר לא ממש מביא איתו את מהסרט הראשון הצליח לייצר, ובמקום זאת מצליף בפעימות אופי והופעות אורח. בכך, אלו שמוכנים להשקיע את הזמן במסע המטלטל והארוך של "שהאזאם: זעם האלים" עלולים למצוא את עצמם מבודרים ממה שסרט ההמשך של DC מביא איתו למסך, אך לא יותר מזה.
הסרט מתרחש מספר שנים לאחר "שהאזאם!" המקורי משנת 2019, כאשר בילי ואחיו המאומצים התרגלו לכוחותיהם ועושים לעצמם שמות כגיבורי-על - לטוב ולרע. בילי (שוב מגולם ידי זאקרי לוי כשהוא במלוא כוחותיו) נכנס לתפקיד ראש הצוות, אם כי לא כולם להוטים להישאר ביחד. הבולט ביותר, אחיו של בילי - פרדי פרימן (ג'ק דילן גרייזר), שחי את חיי גיבור-העל בהתלהבות רבה, אם כי הוא מעדיף להצליח בכוחות עצמו ולבנות מוניטין. לרוע המזל, התעלולים הקלילים של משפחת שהאזאם מקבלים תפנית כשהם מצטלבים עם בנות אטלס, ספרה (הלן מירן) וקליפסו (לוסי ליו) - שתי אלות שרק לאחרונה פרצו מבית הכלא שלהן ומחפשות נקמה.
הסיפור המלא על העבר של ספרה וקליפסו מועבר במהירות נמרצת של מידע עמוס לתוך "שהאזאם: זעם האלים", למרות שזה נשמע כמו סיפור רקע עשיר. בקיצור, הקוסם מהסרט הראשון (דג'ימון הונסו, החוזר לתפקיד גדול יותר הפעם) גנב את הכוחות שלהן ולכד אותן בממלכה נפרדת מהעולם האנושי. עכשיו, הן רוצות להחזיר את מה שהן הפסידו ועוד. מירן וליו הן תוספות מצוינות ליקום של שהאזאם, ומגלמות את הדמויות שלהן באווירה אדירה ומפחידה. בעוד שהתסריט של הנרי גיידן ו-כריס מורגן לא משקיע זמן רב בביסוס הדמויות שלהן או כוחותיהן, מירן וליו עושות הרבה בבניית הדינמיקה העמוסה והמשכנעת בין שתי האחיות. הצפייה בהן משלימות זו את זו היא אחד מרגעי השיא של "שהאזאם: זעם האלים".
חשוב לציין, כי לפני שספרה וקליפסו תעשנה את הצעד הראשון שלהן נגד משפחת שהאזאם, גאידן ומורגן הניחו את הבסיס ליצירת דמות מוצקה (אם כי כבדה מדי הפעם) עבור בילי. הסרט הראשון ביסס את בעיות הנטישה שלו, שנבעו מכך שאימו הביולוגית השאירה אותו מאחור, ומהיסוס שלו להתמקם במשפחת האומנה החדשה שלו. "שהאזאם: זעם האלים" קולט את זה על ידי חקירת חוסר הרצון שלו לתת לאחיו ללכת, אפילו בזמן שהוא מתנגד לקבל את האמא האומנת, רוזה (מרטה מילנס), כהורה אמיתי.
זה מקום טבעי שהאופי של בילי הולך אליו, אבל ברגע שספרה וקליפסו פוגעות - בסצנה שהיא אולי הדוגמה הבולטת ביותר להרס שהשתיים מסוגלות ליצור - אופי הדמויות נופל לשוליים בעלילה. הבמאי דייוויד פ. סנדברג בהחלט שומר על העלילה בקצב הגון, ויש הרבה עלילה עמוסה ויפה ויזואלית. עם זאת, זה רק גורם לחזרה הבלתי נמנעת לבעיות העמוקות באופיו של בילי. מערכת היחסים שלו עם רוזה הוא חלק חזק מהסרט, אבל השניים חולקים רק שלוש סצנות ביחד, שאחת מהן כל כך מהירה שאולי אפילו לא נחשבת. יתר על כן, "שהאזאם: זעם האלים" מעוכב על ידי מערכה שלישית שנמשכת זמן רב מדי. זהו שיא שנמתח על פני רחובות פילדלפיה וכולל מספר מפלצות יווניות מיתולוגיות, אך מהר מאוד חוזר על עצמו מכיוון שהקונפליקט מסתכם באמת רק בשתי דמויות. עד השלב הזה, הסרט איבד חלק מההתרגשות שהייתה לפני כן, למרות שההימור היה כביכול גבוה יותר.
למרות ההאטה לקראת הסוף, החלק האמצעי של "שהאזאם: זעם האלים" מציע כיף אמיתי, כלומר דרך מיקומים שונים שבאמת נוגעים לצד המיתולוגי של עולם DC. בנוסף לחקירה נוספת של המסתורין של סלע הנצח, הסרט נודד לממלכת האלים של ספרה וקליפסו, שהיא מלכותית כמו שצריך. בנוסף, צוות השחקנים עומד במשימה של לשאת את העלילה הגדולה, אם כי לא כולם זוכים להזדמנויות שוות לנצוץ על המסך. "שהאזאם: זעם האלים" מבלה קצת יותר זמן עם הגרסה של לוי לבילי ולא עם הגרסה של אנג'ל, בעוד שגרייזר באמת מצוין בתור הגרסה הלא-מועצמת של פרדי (אדם ברודי הוא דמות גיבור העל שלו). גרייזר והונסו הופכים לצמד קומי מקסים באופן בלתי צפוי, והאורחת החדשה, רייצ'ל זגלר, מטביעה את חותמה בסרט עמוס מאוד. שאר חברי משפחת שהאזאם אינם משרתים היטב את התסריט או העלילה, למרות שהם עדיין תוספות סבירות.
בסופו של דבר, כל מי שלא זכה ל-"שהאזאם!" הראשון, והמבט הקליל יותר שלו על יקום DC, כנראה לא ימצא את עצמו מתחבר למסע של בילי בסרט זה. וזה הוגן לומר שהשינויים הקרובים של DC גורמים לחלקים מהדמויות להרגיש שהן מגיעות מאוחר מדי. עם זאת, כסרט שעומד בפני עצמו, סנדברג יצר המשך מהנה שהלב שלו במקום הנכון. יש מעידות, אבל הוא יודע איזה סוג של סרט הוא רוצה להיות: השתוללות רצינית של גיבורי-על על המסך, שמשעשעות ומנסות למשוך את מיתרי הלב. בחלק הזה הוא מצליח.
שהאזאם: זעם האלים | Shazam! Fury of the Gods – עכשיו בבתי הקולנוע.
