“מתיאס ומקסים” הוא סרט מאוד פתוח, כן, אמיתי ומעודן, מלא ברגשות גדולים ובהופעות פנומנליות של קסבייה דולן ושל גבריאל ד’אלמיידה פרייטאס בחזית ובמרכז הסיפור
סרטיו של קסבייה דולן נוטים להיות רועשים, טעונים, הרפתקניים ונשלטים על ידי דמויות עם אישיות חזקה, תוך נטייה להרס עצמי או עוינות כלפי אחרים. לפעמים זה עובד, במיוחד כשדולן מוצא דרך לאזן את הרגשות החריפים שיוצאים מהתסריט שלו עם רגעים של רוך. אבל בפעמים מסוימות, זה מרגיש כאילו דולן מעוניין יותר להראות את מה שהוא יכול לעשות, שהוא במאי ושחקן חם וצעיר, שיכול לעשות ‘הכל’ לפני ומאחורי המסך – במקום למצוא דרך משכנעת לספר את הסיפור שהוא רוצה. שני סרטיו הקודמים: “מותו וחייו של ג’ון פ’ דונובן” עטור הכוכבים והסרט המבולגן והלא אחיד: “זה רק סוף העולם“, הם שתי דוגמאות נהדרות למקרה זה. שני הסרטים מסוגננים ויזואלית, אך מתחת לכל הברק המלוטש, הם אינם מכילים רגשות או מורכבויות, כפי שניתן לראות בעבודות הקודמות של דולן.
“מתיאס ומקסים” – הסרט המעודן ביותר ומלא הכנות שיצר דולן עד כה – מחזיר אותו, למרבה המזל, לכס הבמאי ולמדרגת השחקן בתקופה שעולם הקולנוע כינה אותו “נער הפלא”. בבסיסו, זהו סיפור של זהות ומיניות; שני נושאים שהבמאי חקר עוד מימי הקריירה הראשונים שלו. אולם כאשר רוב סרטיו הקודמים נוטים להתייחס לנושאים אלו בצורה מציצנית, “מתיאס ומקסים” מרגיש הרבה יותר מאופק. כן, הסימן המסחרי, החזותי והסיפורי של דולן עדיין קיים, אך על-פי רוב, הסרט נשען בכבדות על היחסים החריפים בין הדמויות ולא על המלודרמה של המצב, שהבמאי נוטה לשלב בקרב דמויותיו.
“מתיאס ומקסים” הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, ובימים אלו מוקרן בתאריכים נבחרים בסינמטק תל אביב, מרכז את הסיפור סביב הדמויות המרכזיות, זוג גברים צעירים אשר מנסים להבין את זהותם, הן כפרט והן כזוג לאחר שאירוע בלתי צפוי הופך את חייהם במהופך. האירוע הבלתי צפוי קורה בזמן שהשניים מבלים זמן מהנה יחדיו עם חבורת האחים שלהם על בית אגם, בעת שאחת מאחות חבריהם עושה סרט קצר וחוברת את שני הבחורים לרגע קצר של נעילת שפתיים. הנשיקה עצמה לא מוצגת על המסך, אבל ברור מההתחלה שזה יהיה מרכז הסיפור; כזה שמושך את שתי הדמויות המובילות לאותו מסלול.
מקסים, המגולם על ידי דולן עצמו, אינו מושפע מהנשיקה, לפחות בהתחלה. אבל מתיאס (גבריאל ד’אלמיידה פרייטאס), עורך דין ממשפחה מהמעמד הגבוה ובמערכת יחסים ארוכת שנים, מתחיל להסתחרר אחרי הלילה של אותה נשיקה. הוא מבולבל לגבי רגשותיו, אך לא מצליח לבטא את מה שגורם לו לבלבול. גם העובדה שהשניים חלקו פעם נשיקה יחד בתיכון, זיכרון שמתיאס ניסה להדחיק עמוק בתוכו במשך זמן רב מאוד, בהחלט לא עוזרת. אם נשיקה היא רק נשיקה, אז למה שהוא ירגיש חסר ביטחון בעקבות זה?
מטבע הדברים, עם פתיחה מסוג זה, כל מה שקורה לאחר מכן הוא תרחיש: “האם הם…”, וכמובן עם יעד סופי בליבם של הצופים: האם נזכה לראות את מתיאס מודה סוף סוף ברגשותיו בפני מקסים והשניים יסיימו יחד – או לא?! אך למרות שזה אכן חלק ניכר בסיפור, הגישה של דולן מורכבת יותר. הוא מעוניין לחקור את ההתמודדויות הפנימיות של הדמויות שלו במקום לפשט את המסע שלהן, שראינו אינספור פעמים בסרטי רומנטיקה אחרים בעבר; כנות זו מאפשרת לצופים להרהר ברגשותיהם באופן שמרגיש מכוון ואמיתי.
זה לא אומר שדולן מביא סרט פילוסופי לחלוטין. בדומה לסרטיו הקודמים, “מתיאס ומקסים” עדיין חדור מתח, כזה ששורשו בסיפור-העל הכרוך בהחלטתו של מקסים לעזוב את קנדה ולעבור לאוסטרליה בעוד שישה שבועות. זה אמנם נותן לתסריט מעט מתח, אולם הפצצה המתקתקת הגדולה ביותר של הסרט, עדיין נובעת בעיקר מהדינמיקה לדחוף ולמשוך בין שתי הדמויות, כמו גם מהכמיהה והרצון הלא-מילוליים בתוך מערכת היחסים שלהם. ודולן יודע לשחק בחומרים אלו ממש טוב, עד כדי כך, שכששני הצעירים סוף סוף מגיעים לנקודת האל-חזור, יש תחושה בלתי נמנעת של ארוטיות שמציפה את הסרט.
דולן משיג זאת, בכך שהוא עושה משהו לא שגרתי. במקום להציב את דמויותיו הראשיות באותה סצינה ברוב הסרט, הוא יוצר מרחק אסטרטגי ביניהן. זה עשוי להרגיש מתסכל בהתחלה, במיוחד לראות כיצד מתיאס ממשיך להכחיש את מה שהוא מרגיש כלפי מקסים. אבל תחושת תסכול זו היא בעצם הסיבה שבגללה השיא מרגיש משביע עוד יותר. זה ממשיך להקניט את הצופה; בונה את המומנטום לאט אבל בביטחון, ודולן ללא ספק הופך את המסע למשתלם במיוחד.
פרייטאס מעניק הופעה שלא מעולם הזה, כמתיאס המבולבל וחסר הביטחון. גם עדין וגם גברי, פרייטאס יודע להציג את המאבקים הפנימיים שהדמות שלו חשה. תנועת גופו תמיד לא נוחה, אך בצורה טובה. וכשהוא סוף סוף משחרר את כל הנטלים מליבו, אפשר להרגיש תחושת הקלה צבועה בפניו. ההופעה של דולן מבוקרת ופגיעה יותר, אם כי כאשר יש צורך שדמותו תראה ראוותנית, הוא יודע היטב כיצד לעשות זאת. כאשר השניים סוף סוף חולקים יחד סצנה, הכימיה הסקסית שלהם ללא ספק מטריפה את הצופים.
מתחת ליחס הרומנטי בין שתי הדמויות הראשיות, דולן בוחן גם את הנושא החביב עליו ביותר: גבריות. בסרט זה הוא מתייחס במיוחד לנושא ההטרו-נורמטיביות החבויה ולנזקים שהיא יכולה לגרום למישהו. אפשר לראות זאת מהדרך שבה דולן מתבונן במעשיו של מתיאס לאורך הסרט; איך הוא מציג את עצמו כבחור הגברי ההטרוסקסואלי שמנסה להשתלב בעולם, שבו הטרוסקסואליות היא מה שנחשב לנורמלי וכיצד חזות זו לועסת אותו רגשית ונפשית, במיוחד ברגע שהוא מתמודד עם הדבר שהוא ניסה להדחיק בתוכו זמן רב.
זה כמובן לא טריטוריה חדשה עבור דולן, והטיעונים שהוא יוצר, איך הטרוסקסואליות חבויה יכולה להיות שורש הגבריות הרעילה, נחקרו גם בסרטיו הקודמים. אך הייחוד בחזונו של דולן כאן הוא כיצד הוא מצליח לחבר בין נושא זה לנושא המעמד החברתי. נראה שהסרט טוען, שאם מישהו מגיע ממעמד גבוה, יש עליו לחץ גדול יותר להיראות נורמלי ככל האפשר בעולם החיצון, ולכן הנזקים שהוא גורם פוגעים יותר.
בסופו של דבר, יתכן ש-“מתיאס ומקסים” לא מביא את העומק הרגשי של עבודותיו הטובות ביותר של דולן, כמו בסרט “מאמי“. אך בהתחשב בשני סרטיו האחרונים, מה שהוא מציע כאן – מחווה לבבית לידידות גברית ובדיקה חדה של הטרו-נורמטיביות חבויה – מראה שיפור גדול ובגרות של היוצר. הסרט מאוד פתוח, כן, אמיתי ומעודן, מלא ברגשות גדולים ובהופעות פנומנליות של דולן עצמו ושל פרייטאס בחזית ובמרכז הסיפור. ברוך שובך “נער הפלא” של עולם הקולנוע.
הסרט “מתיאס ומקסים” מציג בימים אלו בסינמטק תל אביב.