סיפור מעורר השראה: ביקורת הסרט "מילה שלי", שאסור לכם לפספס

"מילה שלי" (I Swear) הוא דרמה ביוגרפית מרגשת ומעוררת השראה המבוססת על סיפור חייו של ג'ון דייווידסון, פעיל חברתי סקוטי שהפך לאחד מלוחמי המודעות הבולטים בבריטניה עבור הלוקים בתסמונת טורט

עולם הקולנוע אוהב סיפורים על ניצחון הרוח, אך לעיתים נדירות אנחנו זוכים לראות יצירה שמצליחה לגעת בלב בצורה כה כנה וישירה. הסרט החדש של הבמאי קירק ג'ונס, "מילה שלי" (במקור: I Swear), הוא בדיוק יצירה כזו. מדובר בדרמה ביוגרפית רבת עוצמה, המגוללת את סיפור חייו הבלתי יאמן של ג'ון דייווידסון – אדם המתמודד עם תסמונת טורט קשה, אשר הפך מאאוטסיידר מנודה לאחד מפעילי המודעות הבולטים ביותר בבריטניה.

אם חיפשתם סיבה טובה ללכת לקולנוע, ביקורת הסרט "מילה שלי" תסביר לכם בדיוק מדוע מדובר בסרט חובה.

הילדות בצל הטורט: פתיחה קורעת לב

הסרט נפתח בפרולוג קצר ואירוני שבו ג'ון המבוגר מקבל תואר כבוד מהמלכה אליזבת השנייה, אך מיד לאחר מכן אנחנו נזרקים חזרה לשנת 1983, אל ילדותו בעיירה סקוטית קטנה. סקוט אליס ווטסון, המגלם את ג'ון כילד בן 12, מספק הופעה פנומנלית ושוברת לב. אנו עדים לרגע שבו התסמונת מתפרצת אצלו בעקבות מתח נפשי, והופכת את חייו לסיוט מתמשך.

בשנות ה-80, המודעות לתסמונת טורט ולקופרולליה (הטטיקה המילולית הגורמת לפליטת קללות בלתי נשלטת) הייתה אפסית. ג'ון הקטן נתקל באטימות מחרידה: מנהל בית הספר מכה אותו, חבריו מוקיעים אותו, ואביו, שאינו מסוגל להתמודד עם המצב, נוטש את המשפחה. חלק זה של הסרט מציג בצורה קשה אך הכרחית את האכזריות של החברה כלפי השונה.

רוברט ארמאיו בתצוגת משחק של פעם בחיים

בחלקו השני של הסרט "מילה שלי", העלילה קופצת לשנת 1996 ונוחתת על כתפיו של השחקן רוברט ארמאיו ("שר הטבעות: טבעות הכוח"). ארמאיו מביא למסך קסם נעורים כובש ומצליח לאזן בצורה מושלמת בין הקומדיה הנוצרת מהמחשבות הטורדניות שנפלטות מפיו, לבין הכאב והבידוד החברתי שמלווים אותו. המשחק שלו כל כך אותנטי ומדויק, עד שקשה שלא לתהות האם השחקן עצמו מתמודד עם התסמונת במציאות.

ג'ון המבוגר עדיין גר עם אמו (שירלי הנדרסון בהופעה נוגעת ללב), ומנסה למצוא את מקומו בעולם שעדיין רואה בו מטרד. השינוי הגדול בחייו מגיע בזכות דמויות מפתח ייחודיות שמפגינות כלפיו חמלה יוצאת דופן:

• דוטי (מקסין פיק): אחות פסיכיאטרית חולת סרטן שמזהה את הפוטנציאל של ג'ון ומאמצת אותו אל משפחתה.
• טומי (פיטר מולאן): אב הבית של המרכז הקהילתי המקומי, שמעניק לג'ון הזדמנות תעסוקתית אמיתית ומגן עליו בבית המשפט.

רכבת הרים של רגשות

התסריט של ג'ונס משלב בכישרון רב בין רגעים של דרמה קשה לבין הומור בריטי יבש ומנחם. אחת הסצנות המשעשעות והזכורות ביותר היא המפגש בין ג'ון לילדה צעירה שסובלת גם היא מטורט – דו-קרב מילולי מטורף, מצחיק ומלא באנושיות שמדגיש את החשיבות של קהילה ותמיכה הדדית.

עם זאת, הסרט אינו חוסך מהצופים את המציאות המורכבת. גם כשהוא מנסה לחגוג בשורות טובות, אי הבנות חברתיות מובילות לא פעם לאלימות פיזית כלפיו. הסרט מראה לנו שוב ושוב כי הבידוד החברתי עלול להיות הרסני ומסוכן יותר מהתסמונת הנוירולוגית עצמה.

חשיבות אקטואלית

מעבר להיותו קולנוע סוחף, הסרט נושא מסר אקטואלי חשוב. כפי שצוין באתרי התעשייה המובילים, כמו IMDb ו-Rotten Tomatoes, דייווידסון האמיתי עלה לכותרות לאחרונה בשל תקרית מצערת בטקס פרסי הבאפט"א (BAFTA), שבה נפלט לו ביטוי פוגעני עקב הטקסים הבלתי נשלטים שלו. הסרט מבהיר בצורה הטובה ביותר מדוע החברה שלנו עדיין זקוקה לחינוך ולסבלנות בכל הנוגע לנוירולוגיה מגוונת.

אף על פי שהקצב של הסרט מעט מאט במערכה השנייה בשל עלילה דקה יחסית, הסיום שלו מתגמל, מתוק ומשאיר תחושת התעלות עילאית. הבמאי יצר דרמה אנושית, מרגשת וחשובה שלא גולשת לסנטימנטליות זולה. אם אתם מחפשים קולנוע איכותי שמציג סיפור על התמדה, חסד וניצחון חברתי, אל תפספסו את היצירה הזו. רוצו לראות.

לרכישת כרטיסים לסרט: פלאנט | רב חן | סינמה סיטי | מובילנד