ביקורת סרט: מלא פלאשבקים חוזרים וצעקות ללא הרף מרכיבים את הסרט “יומני האפלצ’ים”, ששואף להיות הדרמה הביתית הגדולה הבאה של נטפליקס, אך נופל במהמורות התסריט
ישנם סרטים מסוימים, שלפני שהם בכלל יוצאים לאקרנים / עולים לשירותי סטרימינג, הם נבחרים מיד כמתמודדים על פרסי האוסקר בגלל הסיפור עליו הם מבוססים או אולי הפנים המוכרות שמאחורי ומול המצלמה. המיזם היוקרתי האחרון של נטפליקס, “יומני האפלצ’ים“, בהחלט נופל לקטגוריה זו.
בהתבסס על ספר הזיכרונות שכתב ג’יי. די. ואנס, סרט זה של הבמאי רון הווארד עורר רעש והמולה כאשר הטריילר הופיע לראשונה – ולו בשביל הופעתן של הכוכבות ההוליוודיות המכובדות – גלן קלוז ו-איימי אדמס. הטריילר אולי גרם להרבה צופים לחשוב ש-“יומני האפלצ’ים” הוא קלף מנצח, אך התוצאה הסופית היא משהו מאכזב בהרבה. בסרט ישנם שחקנים איכותיים ללא דופי, אך הם אינם מגובים בעלילה כתובה היטב. מלא פלאשבקים חוזרים וצעקות ללא הרף מרכיבים את הסרט “יומני האפלצ’ים“, ששואף להיות הדרמה הביתית הגדולה הבאה של נטפליקס, אך נופל במהמורות התסריט.
העלילה הרזה מתארת את ג’יי.די ואנס (אוון אשטלוס בצעירותו, גבריאל באסו כמבוגר) כסטודנט מצליח באוניברסיטת ייל המתמודד על ההתמחות החלומית שלו, זו שתעניק לו זינוק טוב לחיים. לפני שהוא מצליח להגיע לראיון להתמחות, הוא מקבל טלפון מאחותו לינדזי (היילי בנט). אמו, בב (אדמס), שוב נפלה קורבן והתמכרה לסמים, ובכך מושכת את ואנס חזרה לעיר הולדתו המתפוררת, השוכנת בלב הרי האפלצ’יים בצפון מזרח ארצות הברית. כאשר ואנס מתמודד עם הדרך הטובה ביותר לעזור לאמו הבעייתית, מסתבר שיש לו קשר מסובך וארוך שנים איתה. בתיאור מערכת היחסים עמוסת הפלאשבקים, הוא משקף את ילדותו הסוערת, בה רואים אותו גדל בנקודות שונות על ידי סבתו הקשוחה וחסרת הלב, ממאו (קלוז). מנסה ככל שהוא יכול, ואנס לא מצליח להתנתק ולשכוח את עברו.
מה שבטוח, אדמס ו-קלוז הן הקלף המנצח בסרט “יומני האפלצ’ים“. שתי השחקניות הן המועמדות התמידיות לאוסקר, אם כי למרות שהיותן מוכשרות להפליא, מעולם לא הצליחו לזכות באוסקר. רבים תוהים אם “יומני האפלצ’ים” יכול להיות האור הנוצץ שיגרוף לאחת מהן את הפרס הנחשק, ובוודאי שיש סיכוי שכך יהיה. אדמס נותנת את כל כולה לתפקיד בב – מכורה קשוחה שיש לה רגעים ברורים של אהבה אמיתית לילדיה. קלוז קשת עורף עוד יותר בתפקיד מאמאו, במיוחד ברגעיה עם ואנס הצעיר. שאר צוות השחקנים מצליח להסתדר בהופעות סולידיות, כשהתפקיד הכפול של אשטלוס ובאסו, המגלמים את קורותיו של ואנס במהלך חייו המטלטלים, נעשה בצורה נאה.
איפה ש-“יומני האפלצ’ים” נאבק כדי לשרוד – נמצא כמעט בכל מקום אחר. התסריטאית ונסה טיילור השתמשה בטקטיקה מוכרת של סיפורים: לוחות זמנים מקבילים. בעוד הקהל שצופה ב-ואנס מתייסר, בדיוק כמוהו, כיצד לטפל בצורה הטובה ביותר באמו המכורה בהווה, אפשר לצפות גם בילדותו – מה שמסביר את רגשותיו הסותרים. עם זאת, סצינות הפלאשבק לא מרחיבות את דמותו של ואנס, או אפילו את דמותו של מישהו אחר. הן חוזרות על עצמן מאוד, לעתים קרובות מדי. האירועים ההיסטוריים מראים מישהו צועק בזעם ומסמל את הצעקות עם הרבה תנועות ידיים. במקום להתחבר להווה בדרכים משמעותיות, הפלאשבקים של “יומני האפלצ’ים” לא עושים הרבה מעבר מלהזכיר לצופים ש-בב היא אישה בעייתית וכי ל-ואנס הייתה ילדות איומה.
בגלל זה, “יומני האפלצ’ים” נאבק למצוא את האנושיות האמיתית בתוך הדמויות שלו, למרות היותו מבוסס על אנשים אמיתיים. הסרט דואג להדגיש מספר רב של סטריאוטיפים שליליים לגבי הקהילה שמתגוררת באזור האפלצ’ים, החל מחשיבה הרפויה יותר וכלה בהתנהגויות אלימות. “יומני האפלצ’ים” היה יכול לספק את ההזדמנות להפיג את הסטריאוטיפים האלה, או לפחות לחפור עמוק יותר תחתם. עם זאת, הסרט שומר על דמויותיו כעובי הקרטון – ואנס הוא הבן השאפתני שהצליח לעזוב ולהצליח, בב היא האם המכורה ומאמאו היא הסבתא הקפדנית, אך אכפתית. האישיות שלהם לא מפותחת הרבה מעבר לזה, למעט כמה תכונות אופי שלעולם לא באמת מתקשרות. בשלב מסוים, הסרט מנסה לרמוז על הנטיות האלימות בתוך ואנס עצמו, אך הוא אף פעם לא מגיע להמחיש זאת על המסך.
לנטפליקס היו אולי תקוות זהב לפרס האוסקר עם “יומני האפלצ’ים“, אך לא נראה כי יריעת השבחים תמתח הרבה מעבר לאיכות המשחק. הדרמה המקומית הזו שואפת ליצור אהדה וחמלה בקרב הצופים, אך חסר לה היבט מרכזי אחד: האנושיות. על ידי עצירת השחקנים הראשיים והבאתם למסך כדמויות ללא נופך, הבימוי של הווארד לא חומק מהסטריאוטיפים העייפים. כתוצאה מכך, “יומני האפלצ’ים” לא מצליח להגיע לגבהים שרבים ציפו, ובטח מאכזב מאיכות הכישרון המעורב בהפקה.
הסרט “יומני האפלצ’ים” | “Hillbilly Elegy “משודר החל ב-24 בנובמבר, 2020, בנטפליקס ברחבי העולם.