ביקורת סרט: "איש ושמו אוטו" שואף להיות סרט שמשעשע את הצופים ומחמם את הלב, ולמרות פגמיו הרבים ומהמורות בקצב העלילה, הוא בסופו של דבר מענג
.
"איש ושמו אוטו" הוא סרט חם, אם כי מתקתק עד מאוד, שמתעלה מעל התסריט הממוצע בזכות צוות השחקנים בראשותו של טום הנקס. הסרט - עיבוד אמריקני לסרט השוודי "איש ושמו אובה" משנת 2015, שהוא עצמו עיבוד לספר של פרדריק בקמן משנת 2012 – נצרב בעלילה המתפתחת באופן איטי, כשדמותו המרושעת של הנקס מתפרצת, אולם לבו נמצא במקום נכון. גם כשהדברים עלולים להיות מוגזמים ומטורפים שלא לצורך, התסריט של דיוויד מגי מחזיר את הקו העלילתי לתלם. "איש ושמו אוטו" שואף להיות סרט שמשעשע את הצופים ומחמם את הלב, ולמרות פגמיו הרבים ומהמורות בקצב העלילה, הוא בסופו של דבר מענג.
אוטו אנדרסון (הנקס) הוא זקן נרגן. הוא שונא לשוחח עם אנשים, מקבל התקף זעם כשמשהו אינו במקום בשכונת הפרברים הקטנה שלו, והוא מתנשא בהתנהגות לא נעימה שמרתיעה על פי רוב את שכניו. נחשף בשלב מוקדם שאוטו איבד את אשתו סוניה שישה חודשים לפני תחילת הסרט, ומותה הותיר אותו במצב רוח רע. למרות שאוטו יכול להיות בלתי נסבל, טוב הלב שלו גם מנצנץ מדי פעם בפעם. עם זאת, רק כשמריסול (מריאנה טרווינו) ומשפחתה עוברים לגור ברחוב, הלב של אוטו מתחיל להפשיר, והוא מצית מחדש את היחסים החזקים והקרובים שהיו לו עם שכניו.
"איש ושמו אוטו" משחק על סטריאוטיפים, שלאדם נרגן יש לב עמוק בפנים. זה לא תמיד עובד, אבל בהחלט יש רגעים ראויים לצחקוק המפוזרים לאורך הסרט שמונעים מהסיפור להיות מדכא או טראגי. הדמות אוטו של הנקס נושכת ומתנשפת לאורך כל הדרך, דואגת לשמור על כל מי שאכפת מרוחק עד כמה שניתן, אבל באינטראקציות של אוטו עם אחרים, הוא מוצא בסופו של דבר שייכות - מטרה וקירבה שהתחמקו ממנו בעקבות מות אשתו. לשם כך, מערכת היחסים של אוטו עם מריסול - שמבינה שיש נשמה טובה תחת עורו של שכנה העצבני, ויותר ממה שנראה לעין - היא הלב הפועם של הסרט ומה שיוצר את הסצנות הטובות ביותר שלו.
להנקס ולטרווינו יש כימיה מצוינת ביחד. האנרגיה, האדיבות והסבלנות שלה עם אוטו הם אור מנחה לכל אורך העלילה. הנקס לא עושה שום דבר בלתי נשכח בתפקיד אוטו, אבל השילוב של האופי העדין שלו, העצבנות והתזמון הקומי נותנים להופעה של השחקן משב רוח. הסרט בסופו של דבר נמדד במערכת התקשורת, כאשר אוטו מפתח אינטראקציה עם מריסול ושאר השכנים שלו, שלכל אחד מהם יש איזו מוזרות שגורמת לאופי שלהם לבלוט. בין אם הם מביכים, מצחיקים או טרגיים, "איש ושמו אוטו" הוא מעניין ומחמם את הלב, כאשר הוא מתמקד במערכות היחסים של אוטו בהווה.
למרבה הצער, הרבה זמן מאורך הסרט מבוזבז על פלאשבקים לעברו של אוטו. לא מעט סצינות מציגות את אוטו הצעיר (בגילומו של בנו של הנקס - טרומן הנקס) ואת מערכת היחסים שלו עם סוניה (רייצ'ל קלר), כולל המפגש הראשוני החמוד שלהם והצעת הנישואים של אוטו. הסצנות האלה לא מוסיפות כמעט כלום לסרט, אם כי הבמאי מארק פורסטר מבליט אותן שלא לצורך. זה כאילו שהסצנות האלה נכתבו על מנת לתת להנקס הצעיר תפקיד כלשהו, אבל הם מחמיצים את המטרה לחלוטין, במיוחד שהסצינות מתוקות כקרמבו חורפי - וחסרות כל כנות. החלק הגרוע ביותר הוא שהפלאשבקים לא מאנישים את סוניה, וגם הקהל לא לומד עליה כלום. היא מתנהגת כדמות חלומית, האישה המתה שתמיד חייכה ושמחה. הפלאשבקים צורמים לרוב, לוקחים זמן מההווה ומושכים את הסיפור לכיוון שלא היה צריך ללכת אליו.
המסר של הסרט, על האופן שבו קהילה יכולה להתייצב נגד תאגיד נצלני שמחפש להרוויח על ידי הוצאת קשישים מבתיהם הוא מרגש. שכונה קהילתית היא כוח, ו-"איש בשם אוטו" מציע שכל אדם צריך לתרום כדי שהקהילה תקום ותשגשג. השכונה שאוטו אוהב כל כך שורדת בזכות האנשים שגרים בה, והסרט מצוין בפיתוח מערכת היחסים שלו עם השכנים. ישנה שלווה שמגיעה בידיעה שהם שומרים על גבו של אוטו ולהפך, גם אם ישנן טרגדיות אישיות. זה מה שהופך את "איש ושמו אוטו" לסרט הגון, למרות סיפורו הסטנדרטי, והוא אף מחמם את הלב ומגלה רוך, כשהוא מעז להיות כן ואמיתי.
הסרט "איש ושמו אוטו | A Man Called Otto" – עכשיו בבתי הקולנוע.
