ביקורת סרט: "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר
היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם - אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.
הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם הראשונה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים - בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.
במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת - מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.
עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט של מנדס ו-קריסטי ווילסון-קיירנס לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.
באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם - גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.
למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" - טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות - משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת - יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.
