קוראים יקרים, אני חייבת להתוודות – עשיתי טעות והגעתי לסרט “ולריאן ועיר אלף הכוכבים” עם ציפיות. ובעצם, לא למה? הטריילר נראה מרשים, לוק בסון הוא במאי מוערך וצוות השחקנים נראה לא רע. וכך נפלתי למלכודת הציפיות הארורה שממנה אני מנסה להימנע בכל פעם שאני הולכת לצפות בסרט חדש. אכן, טעות מרה מצדי. ומדוע, אתם תוהים? ובכן, על קצה המזלג אומר כי כל האפקטים המרשימים מוצו בטריילר, לוק בסון איבד את זה לגמרי (ככה זה כשאתה המפיק, התסריטאי והבמאי גם יחד. מי כבר יעיר לך הערות?) והשחקנים? השם ישמור.
מה לעזאזל ראיתי עכשיו?
הסרט מבוסס על סדרת קומיקס צרפתית בשם “ולריאן ולורלין” מאת פייר כריסטין וז’אן-קלוד מזייר ועלילתו מתרחשת במאה ה-28, עת בה גרים יחד בהרמוניה יצורים (ביניהם בני אדם) מאלפי גלקסיות שונות וחולקים את התובנות שלהם אלו עם אלו. הסיפור סובב סביב ולריאן (דיין דהאן, “ספיידרמן המופלא 2”) ולורלין (קארה דלווין, “יחידת המתאבדים”), שני סוכנים מיוחדים של ממשלת הטריטוריות האנושיות, היוצאים למשימה בפיקודו של שר ההגנה (קלייב אוון, “הניק”) אל תוך העיר אלפא כדי להתמודד עם הכוח האפל הנמצא שם, המאיים על עיר אלף הכוכבים והיקום כולו.
במקביל, אנו מקבלים גם שתי עלילות משנה השזורות בצורה לא חיננית בסיפור הראשי, כאשר האחת היא סיפורו הטרגי של כוכב הלכת מיול והשנייה היא עלילת הרומן-לא רומן המוזר בין ולריאן ולורלין. אם תשאלו אותי מה הקשר בין כל העלילות הללו, בחיי שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה כי אני לא חושבת שהקשר הזה קיים. בשמחה הייתי מפנה אתכם לבמאי הסרט עם השאלה, אבל אני לא בטוחה שגם הוא ידע להסביר את העניין בצורה מספקת. זה נראה כאילו בסון רצה להכניס יותר מידי עלילות ואלמנטים לסרט אחד, והתוצאה שהתקבלה נראית כמו סלט עם יותר מידי מרכיבים, מהסוג שעושה כאב בטן כבר תוך כדי האכילה.
דמויות מנייר
בסון, הידוע בנטייתו להציב במרכז סרטיו דמויות נשיות חזקות (וגם להתחתן איתן, אבל זה כבר סיפור אחר), פספס הפעם בגדול. אני בטוחה שקארה דלווין היא דוגמנית מאוד טובה, או לכל הפחות, מצליחה מאוד, אבל לא הייתי ממהרת לתייג אותה כשחקנית. אם היא לא יכולה לזנוח את צורת ההליכה הכה-אופיינית לדוגמניות ולהבין שכרגע היא משחקת בסרט עתיר תקציב, מבחינתי, היא לא ראויה להיקרא שחקנית. אני לא יכולה לומר שאני מופתעת, אבל הייתה בי תקווה כלשהי שהיא למדה את הלקח (או לפחות לקחה מספר שיעורי משחק) לאחר הכישלון של “יחידת המתאבדים”, שבו היא לא עשתה עליי שום רושם מיוחד מבחינת יכולת המשחק שלה (עזבו יכולת מרשימה, אני מדברת פה על יכולת משחק בסיסית). תפקידה ב-“ולריאן” מסתכם בהבעת פנים אחת אחת במשך כל הסרט ובניסיון לא מוצלח לספק שורות מחץ ציניות ומשעממות שרק גרמו לי לשנוא את הדמות שלה אף יותר. בסופו של דבר, קיבלנו דמות יפהפייה, חד-ממדית וקרה. כבר אמרתי, דוגמנית?
ואל תחשבו, חלילה, שדיין דהאן היה טוב יותר ממנה. גם הוא, בדיוק כמוה, לא הפגין יכולת משחק יוצאת דופן כלשהי ולא הותיר רושם מיוחד. בקיצור, געגועיי לשיתופי הפעולה של לוק בסון עם ז’אן רנו. מלבדם, זכינו גם להופעות אורח של אית’ן הוק (“התבגרות”) וריהאנה שאני אפילו לא רואה טעם להתעכב עליהן.
בנוסף למשחק הגרוע של שני השחקנים הראשיים, עצם הליהוק שלהם הוא תמוה בעיניי. דלווין ודהאן אומנם מגלמים בסרט שני סוכנים ממשלתיים מנוסים, אך בפועל הם נראים כמו ילדים בני 15 ותכל’ס, גם מתנהגים ככה. אומנם דלווין היא רק בת 24, אבל גילו של דהאן הוא 31 ועם זאת, משהו בנראות שלהם על המסך פשוט לא עובד.
כימיה – OUT, שוביניזם – IN
ולריאן ולורלין הם צוות. בנוסף, יש ביניהם מתח מיני שמסתכם בכך שולריאן רודף אחרי לורלין ומתחנן שתצא איתו והיא רוצה להיענות לו, אבל בגלל שהוא כזה רודף נשים, תמיד דוחה אותו ומחכה שהוא ישתנה. בשלב מסוים (משהו כמו 5 דקות לתוך הסרט), הוא מצהיר שכוונותיו רציניות וטהורות לגמרי כלפיה על ידי כך שמבקש ממנה להתחתן איתו. להזכירכם, החבר’ה בכלל לא זוג. כל טקס החיזור המייגע הזה נעשה ללא כל כימיה ביניהם, תוך כדי הקנטות הדדיות וברמת אמינות של כתבתכם המסורה כשהיא אומרת “אבל לקחתי רק חתיכה קטנה מהעוגה”. וכן, היעדר חמור בכישורי משחק.
אז מצד אחד, ולריאן מאוהב בלורלין עד עמקי נשמתו ומצד שני הוא מפקד עליה, כל הזמן נותן לה הוראות ובגדול, פשוט משאיר אותה מאחור לעשות את העבודה השחורה בזמן שהוא משחק את תפקיד הגיבור. מין דינמיקה מוזרה וחסרת היגיון כשזו. הדבר מאכזב מאוד, היות ובניגוד לסרטים אחרים של לוק בסון, בהם ראינו שלל דמויות נשיות עצמאיות שמכסחות את הצורה לכל גבר שיעז לנסות לאלף אותן, כאן אנחנו רואים דמות חמודה וכנועה, שכל יכולותיה מסתכמות בלומר “כן, המפקד” ולהזעיף את פניה בחוסר שביעות רצון.
האלמנט החמישי – עשרים שנה אחרי
אני עדיין לא יכולה להירגע מכך שלוק בסון, האיש שאחראי על כמה מהסרטים הטובים ביותר שנראו על מסך הקולנוע בעשורים האחרונים, כמו “לאון”, “האלמנט החמישי” ואף “לוסי”, עשה את התועבה הזאת. זה נראה כאילו הוא התגעגע קצת יותר מידי ליצירת המופת שלו משנת 1997 – “האלמנט החמישי” – והחליט לשחזר אותה, אבל הפעם באמצעות טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת. מצאתי ב-“ולריאן” יותר מנקודת דמיון אחת לסרט הפופולרי מלפני 20 שנה, אבל לא ראיתי משהו חדשני ומקורי, מלבד כמה אפקטים פה ושם, ואני בכנות יכולה לומר שה”אלמנט החמישי” עדיין מביס את “ולריאן” בצורה חד משמעית, בין אם זה בתסריט, בבימוי או בליהוק. בגדול, “ולריאן” נראה כמו רימייק לא מוצלח במיוחד של “האלמנט החמישי”, כאשר דלווין ודהאן לא מצליחים להשתחל ולו במעט לנעליים הגדולות של מילה יובוביץ’ וברוס ויליס. ולא יעזרו כל האפקטים שבעולם.