ביקורת סרט: מותג הצעצועים הגרמני יצר הרפתקה מונפשת משלו, אבל התוצאה מאכזבת
עברו חמש שנים מאז שהסרט "סרט לגו" הסתער על בתי הקולנוע והפתיע לטובה. מאז נוצרו שני סרטי-בת וגם סרט המשך ישיר, עם תוצאות פחות מרשימות. עכשיו הגיע הזמן שמותג צעצועים נוסף בעולם לבני הפלסטיק, 'פליימוביל', ייצור הרפתקה על המסך הגדול. בבימויו של לינו דיסלבו (ראש מחלקת ההנפשה בסרט "לשבור את הקרח", בסרט הבכורה שלו כבמאי), הופק סרט שמכוון בעיקר לקהל צעיר מאוד, וללא הומור מספק בכדי לבדר את המבוגרים המלווים.
אדם למברט ו-מייגן טריינור מביאים כמה קטעים מוזיקליים מבדרים באופן יחסי, ובעיקר נשכחים, בסגנון הנפשה לייב-אקשן, כשעלילת "פליימוביל: הסרט" פונה לצופים במגוון של ז'אנרים רבים ושונים, כולל מדע בדיוני, מערבון והיסטוריה – עם קרבות ויקינגים אכזריים ותחרויות גלדיאטור רומיות.
על המסך אפשר להבחין בכשרונה של אניה טיילור-ג'וי (מרלה, האחות הגדולה) וצ'ארלי (בגילומו של גבריאל בייטמן), וזאת לצד קולו של דניאל רדקליף (בגרסה באנגלית, ולא המדובבת לעברית) - כמרגל הבריטי המדופלם, רקס דאשר, המחצין את הצד החצוף יותר של ג'יימס בונד. עם זאת, הסרט לא מצליח להעלים את העובדה שהוא נתפס כפרסומת ארוכה למדי למותג הצעצועים. הוא מחמיץ חלק גדול מן החום הרגשי בין הדמויות, כולל צעצועי הפלסטיק ומאבד את הקצב די מוקדם.
מה ש-"פליימוביל: הסרט" חולק במשותף עם הסרט "לגו 2" הוא הקו העלילתי של מערכת יחסים בין אחים. כשמרלה וצ'ארלי מתמודדים עם צער, הם מחדשים את הקשר שלהם על ידי היעלמותם לעולם של פנטזיה, שבו הם הופכים לדמויות פליימוביל. טיילור-ג'וי מענגת כל הזמן בסצינות הלייב-אקשן שלה וגם בזכות קולה, ונראה שהדאגה לאחיה מצטיירת כאמינה. עם זאת, "פליימוביל: הסרט" מנסה לחלוק כבוד למערך של סרטים מפורסמים ולרגש את הדמיון, אולם מטביע עצמו במצב דביק בכך שהוא צפוי, קיטשי וחסר אתגר. האזכורים פשוט מוכרים מדי מכדי לרגש, מכיוון שהיא נמתחים בנוסטלגיה ובנוסחה שחוקה היטב. מבין מבחר סרטי הילדים לקיץ הקרוב, "פליימוביל הסרט" צפוי ופשוט, ונראה כי יש חלופות אחרות ונוספות בבתי הקולנוע.
