הפסטיבל יעלה בפורמט דיגיטלי לצפייה באופן ביתי, ויציע עשרות סרטים ישראלים ובינלאומיים, בבכורה בישראל
אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות יתקיים במתכונת וירטואלית בתאריכים 18 ביוני ועד 11 ביולי, 2020.
הפסטיבל שהיה אמור להתקיים בחודש מרץ האחרון, נסגר בערב פתיחתו עם התפרצות הקורונה. על מנת להציע את מיטב סרטי שנתו ה-11 של הפסטיבל בבכורה בישראל, יעלה אפוס אתר ייעודי, בו יוצעו לצפייה עשרות סרטים בפורמט VOD, כאשר לחלקם יתווספו דברי פתיחה מפי במאי הסרטים ומפי מומחים בתחומם.
בנוסף, אפוס מתמקד בעידוד יצירה המתעדת את העשייה האמנותית בישראל. במסגרת זו, יוצעו לצפייה גם חלק מהסרטים שהתמודדו השנה בתחרות הישראלית.
אתר הפסטיבל הוירטואלי כאן, מחיר כרטיס: 20 שקלים, 8 סרטים ב- 120 שקלים, כל הסרטים ב- 240 שקלים.
הסרטים הבינלאומיים שיוצעו בקטגוריות הרלוונטיות
קולנוע
מילוש פורמן – החיים כמו שהם – בחודש מאי 2000 התראיין במאי הקולנוע מילוש פורמן בניו-יורק, ראיון שמעולם לא ושודר. אחרי מותו של פורמן באפריל 2018 נערך הראיון לסרט, מלווה בתצלומים וקטעי סרטים הממחישים את מהלך הקריירה שלו, מתחילת דרכו במולדתו צ’כוסלובקיה ועד הצלחותיו האמריקאיות הגדולות.
ברנרדו ברטולוצ’י, נוסע מתמיד – בסדרת ראיונות שנערכה על פני 30 שנה עם הבמאי והמבקר מריו ססטי, ניסה ברטולוצ’י להבין ולתאר למה כסא הבמאי על סט הצילומים היה מאז ומעולם מקומו הטבעי. הראיון שנערך זמן קצר לפני מותו ב-2018, עומד במרכז סרטו של ססטי, מעריץ וחבר, שמשוחח עימו על רגעים משמעותיים בקריירה שלו- מאותו סרט ראשון שנעשה בגיל צעיר כל כך, דרך ההמשך המפואר עם סרטים שהפכו כמעט כולם לחברים במועדון היוקרתי של קלאסיקות קולנועיות נצחיות.
מרסלין לורידן אייבנס, שרדה כילדה את אושוויץ- בירקנאו, ויצאה משם נחושה לחיות חיי חופש אמיתיים. היא יושבת מול המצלמה ומשחזרת חיים של מי שלא הייתה מוכנה להתאים עצמה לשום מודל נשי מקובל, שיצרה סדרה של סרטי תעודה אמיצים ופורצי דרך, שגילו לעולם המערבי מקומות שעד אז היו נסתרים לחלוטין.
מסע קצר להכרות עם אנייס וארדה – דרך מקטעים קצרים מתוך מיני סדרה שהיא יצרה לערוץ ARTE בשנת 2011, המתייחסים ליצירתה וליצירתם של אחרים, בהומור, אנושיות וסקרנות רבה.
מוזיקה
הסרט עוקב אחר הקריירה המרתקת של פסנתרן הג’אז הענק דרך התחנות החשובות הרבות בחייו. מי שהקליט עם מיילס דייויס את “Kind of Blue”, תקליט המופת שהפך לאלבום הג’אז הנמכר ביותר בכל הזמנים. מוזיקאים, שותפים לדרך ובני משפחה, מספרים את סיפור חייו של המוזיקאי הייחודי, שבמקביל לקריירה משגשגת חווה טרגדיות רבות ונרדף כל חייו על ידי שדים שהביאו למותו בגיל 51.
ברסנס על ברסנס – ברסנס הביא לעולם שירים נוקבים על עוולות חברתיות, על חוסר צדק, על בגידות ועל זנות, על שוטרים ושופטים רעים, על הבורגנות המתבוססת בשמחתה ומתעלמת מהסחי שבתוכו היא חיה. מיהו היה, מאיפה בא וכיצד פיתח את סגנונו המיוחד שכבש את צרפת כולה וגם חלקים בלתי מבוטלים של העולם? את כל זה מנסה הסרט המרתק להבין, כשהוא צולל עמוק, בעזרת צילומים, ראיונות ומסמכים, אל שורשיו של ברסנס, איש של אנשים, שהבין לעומק את המין האנושי וידע לתאר, בהומור חד כתער, את כל כשליו.
מירגה היא כוח טבע כריזמטי. כשהיא עומדת בג’ינס וסניקרס לפני התזמורת הסימפונית של ברמינגהם, שבגיל 30 מונתה למנהלת המוסיקלית שלה , נגנים מבוגרים ומנוסים ממנה בהרבה מקשיבים לכל מילה שיוצאת מפיה ונענים לכל תנועה של ידיה. היא מעולם לא למדה לנגן על כלי, אבל נראה שהיא יודעת להקשיב לכל הכלים ולכוון אותם לנגינה מדויקת, מלהיבה, סוערת ודרמתית.
סימפוניה חובקת עולם – מקינשאסה ועד אוסקה, משנחאי ועד וינה – מנצחים, תזמורות, זמרים ונגנים, שרים ומדברים על “אודה לשמחה”, אותו פרק רביעי של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהפך לאחד מהקטעים הקלאסיים הכי ידועים בעולם. טאן דאן הסיני, קורנציס היווני, יוטקה סאדו היפני, פול וויטאקר הבריטי – מוסיקאי חירש שמבין לעומק את חוויית המלחין – ורבים אחרים, מנסים לפענח את סוד קסמה של היצירה, שיוצרה כבר היה חירש, בודד וזועם, ובכל זאת השאיר לעולם פיסת שלמות שכזאת.
אמנות פלסטית
פאולה ריגו: סודות וסיפורים – ריגו היא אמנית בריטית ממוצא פורטוגלי, אמיצה ועוצמתית, שאת דרכה לתהילה עשתה לאט, בנחישות אינסופית, כשמעטים הכירו בכישרונה הרב. כיום ציוריה הפיגורטיביים-אקספרסיוניסטיים והמטרידים למדיי – מוצגים במיטב המוזיאונים. הדרך אל הזיקנה הנינוחה הזו, עליה מספר הסרט, שיצר בנה, הייתה דרך של אמנית חכמה ואקסצנטרית, ששמרה באש ובמים על מסירות מוחלטת לאמנותה.
אולפור אלייסון בעקבות השמש – היוצר הדני-איסלנדי חוזר אל הטייט-מודרן בלונדון, אחד המוזיאונים החשובים בעולם לאמנות מודרנית, 16 שנה אחרי “פרויקט מזג האוויר” שבו יצר מיצג בחלל העצום של המוזיאון ובמרכזו שמש ענקית. הוא מכין תערוכה המסכמת את פועלו ב-25 השנים שעברו מאז היה אמן בתחילת דרכו ועד שהפך כוכב עליון אשר מצליח לשלב את האמנותי והמדעי ובכך מעודד השוואה לאמני הרנסאנס הגדולים.
בוטרו – הצייר יליד 1932, גדל במדיין אשר בקולומביה אבל יצא משם אל העולם הגדול בחיפוש אחר אמנותו. יצירותיו מוצגות במוזיאונים בכל העולם והוא נחשב אמן פופולרי ואהוד מאוד על ציבור רחב. הפופולריות הזאת גם עוררה הרבה ביקורת במהלך השנים, אבל נראה שבוטרו, כבר רגיל לחיות עם הביקורת, האהבה וההצלחה המסחרית.
קופר היא צלמת ילידת בולטימור, שתיעדה את תרבות הגראפיטי שנוצרה בניו-יורק בשנות ה-70 וה-80. לאמנות הגראפיטי הגיעה אחרי שהייתה צלמת של הניו-יורק פוסט (האישה הראשונה שהתקבלה כצלמת למערכת) והפכה מתעדת של הרחוב הניו-יורקי, בפרט ניו-יורק הענייה. היא הפכה לדמות מוכרת ונערצת, בעיקר בקרב תרבויות המחתרת השונות – אמני הגראפיטי, הטאטו, ההיפ-הופ.
אמנות מופשטת מארצות הברית התחילה לטפטף אל תוך ברית המועצות בשנות ה-50. קבוצה של אמנים אוונגרדים רוסים קיבלו את האמנות הזאת במחתרת. אחד מהם היה מיכאיל קולאקוב. סיפורו המרתק מובא בסרט הזה, דרך מסמכים, קטעי ארכיון, כתביו של קולאקוב וגם בהמחשות בעזרת אנימציה וטכניקות אחרות, שמביא סיפור רוסי, מלא אנושיות והומור, על הכבלים שכובלים אותנו והכמיהה התמידית לחופש.
הצייר משה גרשוני הוא אמן טוטאלי, דתי במובן שאין הבדל בין חייו לאמנותו (אמונתו). הבעיות המעסיקות אותו בחיים מעסיקות אותו באמנות. החיפוש המתמיד, הזיכרון והשיכחה מדברים זה עם זה בעבודותיו. זהו סרט תעודה מוסיקלי. ברבות מיצירותיו של גרשוני מופיעות שורות של שירים או אזכורים של מוסיקאים כמוצרט או מהלר. למוסיקה יש חלק דומיננטי בסרט, כמו לזמרתו של גרשוני עצמו. הסרט הוא הכנה לפרידה, מן סיכום חיים שנדחס בכמה ימים של צילום ובפריזמה של יצירותיו.
המילה הכתובה
עולמות המד”ב של אורסולה לה-גווין – סופרת המדע הבדיוני שהלכה לעולמה בתחילת 2018, הייתה אישה מיוחדת במינה. פורצת דרך אמיתית, אישה בעולם שהיה גברי מאוד עד שהיא נכנסה אליו והפכה לאחד הקולות החשובים והמשפיעים ביותר, שזכתה בשלל פרסים ספרותיים, מספרת על התפתחותה, ומסביבה מדברים מעריצים ומושפעים כמו ניל גיימאן, מרגרט אטווד ומייקל שייבון.
שיימוס היני – סיפור חייו של גדול משוררי אירלנד המודרנית, והאירי השלישי לזכות בפרס נובל לספרות. היני מעולם לא שכח מאיפה הוא בא. האדמה האירית, על יופיה הפראי, אבל גם זו הספוגה דם משנות הסכסוך הרבות, הייתה חלק בלתי נפרד משירתו. אחיו, וגם אשתו וילדיו, מדברים עליו באהבה ובגעגוע, וקוראים במהלך הסרט את שיריו, שמלווים אותו כפסקול, וממחישים עד כמה שירתו חיה ורלוונטית ותמשיך להיות כזו שנים רבות.
אדריכלות
ברגע אחד בסרט, כשפניו מביעות אכזבה ואפילו גועל, אומר הארכיטקט אוסקר נימאייר: “לרגע חשבנו שזה יהיה מקום אחר, בו כולם שווים. אבל אז הגיעו הפוליטיקאים ואנשי העסקים וזה הפך לשיט הרגיל”. אבל הסיפור של העיר ברזיליה, כמו שמספר הסרט המרתק שנעשה 50 ומשהו שנה אחרי ייסודה של העיר, הוא סיפור מורכב יותר, ואולי גם האכזבה עמוקה יותר.
ארבע נשים מופלאות עומדות במרכז הסרט הזה, כולן ידעו מגיל צעיר שארכיטקטורה מעניינת אותן. הן מספרות את תולדותיהן ואינן משתהות על האפליה מסמרת השיער שפגשו בדרך. בין השאר: אחת אחראית לבניית בניין הסיגראם בניו-יורק, אחרת הצילה את מונטריאול הישנה ממחיקתה תחת פסי רכבת אקספרס, שלישית אחראית להמצאתן והפצתן של גינות על הגג ורביעית שינתה את התפיסה העכשווית לגבי שימור מבנים.
מחול
אלכסנדר אקמן: משחק ברצינות – אקמן, כוריאוגרף ורקדן שוודי מצליח, שיצירותיו מועלות ברחבי העולם, מקבל הזמנה ליצור יצירה חדשה בשביל בלט האופרה של פריז. המחול שלו תיאטרלי מאוד ועוסק במשחק. אקמן לא מפחד לנסות, וגם לא חושש לחלום בגדול: באגם הברבורים מילא את כל הבמה מים, כאן אלה כדורי פלסטיק ירוקים שנופלים בהמוניהם, והופכים למשטח החלקה/ריקוד מאתגר ומהפנט. בדרך אל המטרה המשברים רבים, ולרגעים גדולים מאוד, אבל הוא לא מתכוון לתת לשום דבר לעצור אותו.
הבולרו של אוהד נהרין – שתי פרימו-בלרינות, האחת אורֶלי דופון הצרפתייה, השנייה דיאנה וישנבה הרוסייה, נפגשות בתל אביב לחזרות על הדואט של אוהד נהרין, Bolero, לפי יצירתו המפורסמת של מוריס ראוול. שתיהן רקדניות מצליחות ומפורסמות, שתיהן ותיקות ומשופשפות בשפת הבלט הקלאסי, ושתיהן צריכות, תוך ימים ספורים, ללמוד את שפת הגאגא. המצלמה עוקבת אחריהן בחזרות, מתאמנות בהנחייתן של רקדניות מנוסות מלהקת בת-שבע, וכמובן – תחת הנחייתו של נהרין עצמו.
מעל 50 שנה שמאגי מארן פועלת ככוריאוגרפית, ואין בעולם המחול המודרני מי שלא מכיר אותה ואת החותם הענק שכבר הספיקה להשאיר. בין קטעים מחזרות, לבין קטעי מופעים, לבין ראיונות עם מאגי מארן עצמה וגם עם כמה מהאנשים שהולכם אחריה כבר שנים רבות, מובאים תולדותיה, כולל כל התחנות החשובות שבדרך, הבעיטות שבעטה, הסטירות שקיבלה, והיצירתיות שאין לה גבולות או מעצורים.
מאות ילדים ניגשים מדי שנה למבחני הכניסה לתכנית תשע השנים באקדמיה למחול של הונגריה, בית הספר החשוב ביותר בתחום. שלושה מהם, משלושה מחזורים שונים, הם גיבורי הסרט הזה, העוקב אחר תהליך העבודה המפרך, המבחנים והלחצים, ובסופו של דבר – האכזבות והנצחונות.
תאטרון
אווה פאהידי הייתה בת 20 כששבה מאושוויץ-בירקנאו אל ביתה בדברצן, הונגריה, רק כדי לגלות שאין שם איש. כל משפחתה נספתה. בגיל 90 פנתה אליה הבמאית והכוריאוגרפית רקה סאבו, ששמעה אותה מרצה בעקבות אוטוביגורפיה שפרסמה, והציעה לה ליצור מופע תיאטרון-מחול שיספר את סיפורה. הסרט המרגש –שכולו ריקוד, שיתוף וגם הומור – עוקב אחר תהליך החזרות על המופע, ותוך כדי כך מספרת אווה החכמה והכריזמטית את זכרונותיה ואת מחשבותיה בעקבות הטראומה הנוראית שחוותה שלעולם לא תשתחרר ממנה.
אמנות ההתנגדות
האחים גאו, שני אחים צלמים, הכוריאוגרפית והרקדנית וון הוי, האנימטור פי סאן והסופר והמשורר יה פו מציגים את עבודתם, כל אחד במדיה שבחר, המתרכזת בזהותם הלאומית ובמאבקם למען סין חופשית ודמוקרטית. הם אמנים חשובים ומוכרים בסין, שמאמינים באמנות ככלי ביטוי של זהות בכל מורכבותה. הם חולמים על סין אחרת, הם נחושים מאוד בסירובם העקשני לקבל את אובדן זכויות האדם בארצם.
אמנות בוערת – ביוני 1986, החליטו לארי הארווי וקבוצה של חברים לחגוג את שיאו של הקיץ על ידי שריפה של דמות גדולה שבנו מעץ. מאותו רגע הפך האירוע לפסטיבל שנתי ובו נבנה חלל האמנות הפתוח הגדול ביותר בעולם. הסרט, שנעשה כמחווה להארווי שמת באפריל 2018, מלווה כמה פרויקטים משלב התכנון דרך ההפקה, ההקמה ועד המימוש שלהם, כולל השריפה בלילה האחרון של האירוע בקיץ 2018.
סרטים ישראליים
התנור | ישראל, 2019 | בימוי: נועם זיו
כשהיה הצייר טולי זיו בן 10 אביו העיר אותו באמצע הלילה, חיבק אותו ולחש לו מספר מילים. לאחר מות האב גילה טולי שהמגע הנדיר שקיבל היה ביום שבו הוצא אייכמן להורג ושאביו היה חלק לא מבוטל במימוש פסק הדין. בארגון עזבונו של האב התגלה תרשים של התנור ששימש לשריפת גופתו של אייכמן. התרשים שמצא הביא עמו פרץ של יצירה. נועם, בנו של טולי מפגיש בין אביו לאנשים שלקחו חלק בתהליך הוצאתו להורג של אייכמן.
8000 מהדקי נייר | ישראל וארה”ב, 2019 | בימוי: ניצן טל
8000 מהדקי נייר מספר את סיפורם של ילדי פליטים דרום סודנים אשר גורשו מישראל וכעת נאבקים להסתגל לחיים בפנימיה באפריקה, רחוק מהוריהם והעולם שהכירו ואת סיפורו של רפאל לומס, אומן ישראלי ועמית TED ששם לעצמו למטרה לבחון את יכולתה של האומנות ליצור שינוי אמיתי מחוץ לכתלי הסטודיו.
חזרה עם רנה | ישראל, 2019 | בימוי: טל אלה
פרופ’ רנה ירושלמי היא במאית תיאטרון, כוריאוגרפית, רקדנית, מורה למשחק, מייסדת ומנהלת “אנסמבל עיתים”, כלת פרס ישראל לתיאטרון, אחת מיוצרות תיאטרון הפרינג’ החשובות בישראל. הצגות האנסמבל בבימויה זכו להצלחה והכרה יוצאת דופן בקרב אלפי צופים בארץ ובעולם. הסרט בוחן את עבודתה המיוחדת עם השחקנים ויתר אנשי הבמה, מציג את תפישת עולמה הייחודית וחושף את מקורות השראתה, שהיצירה היא מרכז חייה.
סיפורים מהמספרה | ישראל, 2020 | בימוי: ברוריה פסטרנק
סיפורה של ורה, אלמנה, שחקנית לשעבר, שעלתה מרוסיה עברה את מסלול העלייה הרגיל, עד שהגיעה למספרה בשכונת העולים “יוספטל”, בה היא עובדת כספרית ביום וכצלמת בלילה. לקוחותיה משמשים לה כדוגמנים והיא מביימת אותם בסצנות מתוך תולדות האמנות. היא עומדת בפני דילמה, כאשר חבר מהעבר מפציר בה לחזור לתיאטרון ברוסיה, בעוד היא האחראית לפרנסת משפחתה כאן.
החיים באור ובצל – רחל בנטוביץ’ | ישראל, 2019 / בימוי: אפרת גורן מור
רחל שביט בנטוביץ היא ציירת עבר ישראלית בת 90. עבודתה המסיבית היא חלק מיסודות האמנות בישראל, אך תמונותיה אינן תלויות במוזיאון ועבודתה לא מוזכרת בספרי האמנות. הסרט שזור בקטעי ארכיון: ראיונות טלוויזיה שלה כיו”ר אגודת הציירים והפסלים בישראל, תיעוד הסטודיו שלה על ידי האמנית מיכל היימן, ותיעוד מתוך סרטו של הבמאי גור בנטוביץ’ – אחיינה.
פסטיבל אפוס, בניהולה האמנותי של מיקי לרון, הוא פסטיבל סרטים המוקדש כולו לתחומי התרבות המגוונים.