ובכן, חברים, סקרלט ג’והנסון עשתה זאת שוב. היא השתתפה בעוד סרט עמוס אפקטים ומשעמם להחריד. נראה כי בשנים האחרונות ג’והנסון פיתחה חיבה עמוקה לסרטי אקשן עתירי תקציב ואפקטים שמנפחים את חשבון הבנק שלה, אך לא נוספים בהכרח לרזומה העשיר שהחלה לפתח בעשר השנים הראשונות מתחילת הקריירה הקולנועית שלה. כיום, ג’והנסון מנסה להתאים את עצמה לביקוש בשוק – ונראה כי הביקוש הוא לסרטים שבהם היא זוכה ללבוש חליפת עור צמודה ולבעוט בישבנם של גברים מגודלים וחזקים ממנה בהרבה. אין ספק כי גם בסרטים מסוג זה ג’והנסון אינה מתרשלת בתפקידה כשחקנית, אך כאשר את מגלמת רובוטית מיוסרת עם רגשות, אין באמת יותר מידי מקום לתצוגת משחק יוצאת דופן.
סיפורה של רובוטית
בסרט הנוכחי ג’והנסון מגלמת את מייג’ור, ישות ראשונה מסוגה – רובוטית אשר הושתל בתוכה מוח אנושי ומכאן השם – הרוח במעטפת. מקורי. באמצעות שילוב מעניין זה, מייג’ור מקבלת את כל הטוב משני העולמות, כאשר מצד אחד היא מתפקדת כמכונת מלחמה שאינה יכול להיפגע פיזית ומצד שני היא בעלת כל יכולות החשיבה של בן אדם אמיתי. בהיותה יצור כלאיים מתוחכם ומתקדם מבחינה טכנולוגית, היא משמשת ככלי נשק של תאגיד הענק “הנקה” אשר יצר אותה ותפקידה הוא לסייע להם ללכוד את הפושעים המסוכנים ביותר. בעולם העתידני שבו מתרחשת העלילה, הפושעים הללו הם פושעי הסייבר.
ובעוד שמייג’ור מבצעת את עבודתה נאמנה, האלמנט האנושי בגופה הרובוטי לא נותן לה מנוח והיא לא יכולה שלא לתהות באשר לחייה האנושיים, אלו שהיו לה לפני שעברה את התאונה והפכה למה שהיא כיום. מייג’ור מנסה להדחיק את רגשותיה וכאשר מספרת על העניין לרופאה האחראית עליה, היא מתייחסת לעניין כאל תקלה במערכת שלה שחוזרת על עצמה. אך תקלה זו משתלטת עליה ומייג’ור לא יכולה להתעלם ממנה עוד. הרגע המכונן עבורה מתרחש כאשר היא רודפת אחר פושע סייבר מסוכן ומתוחכם בשם קוזה (מייקל פיט), אשר מנסה לפגוע בארגון שעל ידו היא מועסקת. המפגשים החוזרים עמו גורמים לה לחפש אחר האמת שעומדת מאחורי היווצרותה.
הלידה
הסרט מתחיל בסצנת פתיחה מרהיבה מבחינה ויזואלית, אשר מציגה בפנינו בפירוט רב את “לידתה” של מייג’ור. אנחנו למדים כי מוחה של של בחורה בשם מוטוקו קוסנגי נלקח ממנה לאחר שעברה תאונת דרכים קטלנית והייתה על סף מוות והושתל בגוף של רובוט, דבר אשר הוביל להיווצרותה של מייג’ור. השילוב המוצלח בין האנושי למכני מתבטא לאורך הסרט בכך שמייג’ור מכנה את עצמה בשמה המלא – מייג’ור ממוטוקו קוסנגי – ועל ידי כך מכירה בחלק האנושי שבה. בניגוד להמשך הסרט, סצנה זו מתאפיינת בקצב איטי וחושפת בפנינו את כל התהליך אשר עובר על מייג’ור עד אשר היא הופכת לישות חיה בתהליך לידה ייחודי זה.
לאחר סצנה זו, אשר מפיחה תקווה להמשך מצוין לא פחות, המדרון נהיה תלול וחלקלק והצניחה מטה היא בלתי נמנעת. מה שיכול היה להיות סיפור קורע הלב על רובוטית מיוסרת המחפשת אחר משמעות החיים, הופך במהרה לסרט אקשן המתובל באינספור סצנות שבהן ג’והנסון – לעיתים בסיוע של דמויות נוספות – בועטת, חובטת ויורה בכל מה שזז. והעלילה, מה איתה?
אל תסתכלו בקנקן – הוא ריק
אם לומר את האמת, לא יודעת מדוע הייתה לי תקווה שהסרט הזה יהיה טוב, בהתחשב בעובדה שבמאי הסרט, רופרט סנדרס, אחראי לפיהוק הקולנועי “שלגייה והצייד” ולשערורייה זכורה לשמצה אחת אשר מערבת את קריסטן סטיוארט – וזה, כידוע, אף פעם לא סימן. כאמור, תליתי תקוות רבות מידי בג’והנסון, אשר גם היא לא הצליחה להציל את הסרט מכישלון.
גם האפקטים הוויזואליים הרבים לא הרשימו יתר על המידה, ואומנם הצפייה בתלת מימד מספקת חוויה מסחררת (תרתי משמע), הסרט לא מצליח להתרומם מבחינת התוכן שלו ונראה דיי ריקני ובנאלי. הסרט מבוסס על מנגה יפנית מצליחה באותו שם, אשר פורסמה לראשונה בשנת 1989. מאז, המנגה זכתה לעיבודים רבים, כאשר הסרט הנוכחי הוא העדכני שבהם.
ואומנם הסרט מנסה להציג ולדון במספר סוגיות פילוסופיות עמוקות, לטעמי, הוא עושה זאת בצורה תפלה ואינה מספקת, כאשר אינו מתעמק בדברים המוצגים ובוחר להשתמש בקלישאות שחוקות וחסרות משמעות. התמה המרכזית המוצגת בסרט היא השאלה – עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לשפר את חיינו? בעולם עתידני זה, בני האדם יכולים לבחור לעבור “שיפורים” גופניים. לדוגמא, אחת הדמויות בסרט מספרת כי היא חסכה כסף על מנת לשפר את הכבד, כך שתהיה מסוגלת לצרוך כמויות אדירות של אלכוהול ללא שום נזק. וזוהי רק דוגמה אחת מידי רבות המופיעות בסרט, הממחישה את הרצון של בני האדם להיות הגרסה הטובה יותר של עצמם, אך רק במובן החומרי והגופני. אין שום אזכור לנפש האדם. אך נשאלת השאלה – האם זה שווה את זה? האם שווה לשפר את “חלקי החילוף” שלנו ולשכוח מכל הגורמים האחרים שהופכים אותנו לבני אדם? זוהי בדיוק השאלה שבה מתחבטת גיבורת הסרט, אך היא עושה זאת בצורה פשוטה מידי, אשר לא יורדת לעומק הדיון בעניין.
עניין נוסף שהסרט מעלה על פני השטח, אך בצורה שטחית למדי, הוא פשיעת הסייבר שכאמור, בעולם שבו מתרחש הסרט, נחשבת לפשע החמור ביותר מכולם ,ולא במקרה. בעולם שבו מרבית בני האדם שואפים להפוך לסייבורגים ולהכיל בתוכם פיסות של טכנולוגיה, פושעי הסייבר – אם יצליחו – יהיו מסוגלים לעשות דברים איומים ונוראים, הם יהיו מסוגלים לשלוט בבני אדם, לגרום להם לעשות כרצונם ואף גרוע מכך. ואומנם אנחנו לא יודעים אם המציאות המוצגת בסרט אי פעם תתממש (כולי תקווה שלא, התלבושות בעתיד מזעזעות), פשיעת סייבר זהו איום ממשי אשר אנו מתמודדים עמו כבר כיום. זהו לא סוד כי פושעי הסייבר מכוונים לכל התעשיות הקיימות האפשריות ואני מפחדת להעלות בדעתי לאן אנו עלולים להידרדר אם תהיה לנו את היכולת לשלב בתוכנו רכיבים טכנולוגיים, כפי שהדבר מוצג בסרט. לכן, לטובת כולנו, בואו נקווה שהסרט יישאר בגדר פנטזיה אפוקליפטית של יוצריו ותו לא.