הסרט "אפשר לנשום בשקט" הוא סרט אמנותי, מסוגנן, שמחזיק את הצופה בקרביים - אבל אז מאבד אותו. בעוד סצינת הפתיחה של הסרט מגוללת שני סיפורים נפרדים, הם בסופו של דבר נפגשים ומתכנסים יחד, ואז שיתוף הרעיונות והנושאים מתהדקים היטב ובאופן מרתק.
עם זאת, בניסיון להפוך את "אפשר לנשום בשקט" לאמנותי ככל הניתן, עם שפע של צילומים סטטיים וארוכים שהורגים את הקצב, נראה כאילו הסרט מרגיש נגרר לפעמים, כאילו איבד חלק מנשימתו.
מבלי ליצור ספוילר, אפשר להסביר כי הסיפור מתאר כיצד לארה מוכת העוני (כריסטין תורה הראלדסדוטיר) נאבקת בכל כוכה לא לאבד את דירתה, אך נאלצת לחיות במכוניתה עם בנה, אלדר (פטריק נוקבי). במה שנראה כמו מזל, לארה מקבל עבודה בבקרת הגבולות בשדה התעופה, ובכדי להרשים, מוצאת חוסר עקביות אצל אחד מעמיתיה. אישה מגיניאה-ביסאו, המכונה עג'יה (באבטידה סאדיו), נעצרת בחשד לדרכון מזויף. לאחר שנודע לה שהיא מבקשת מקלט, היא נלקחת למחנה פליטים בעוד לארה ממשיכה את עבודתה, כל עוד היא חיה במכוניתה. זה המקום שבו המפגש המקדים מביא את עג'יה ולארה יחד ככל שמתקדם הסרט, והרבה מהמורות ביורוקרטיות מתרחשות לאורך השלג והקרח האיסלנדי.
"אפשר לנשום בשקט" הוא בראש ובראשונה סרט מונחה אופי ובקטגוריה זו – הסרט האיסלנדי מצליח לכל אורכה. שתי השחקניות נהדרות ועובדות היטב יחד על המסך, כשהראלדסדוטיר עושה עבודה מדויקת ומרשימה, תוך שהיא מנסה להפגין חיצוניות חכמה מול מעטה של מצוקה ולחץ.
מבחינה עיצובית לפחות, "אפשר לנשום בשקט" הוא סרט יפה ומסוגנן. גווני כחול בהיר נמצאים בכמעט כל סצינה, וזה מרגיש קר, קר מאוד, ומשקף את המציאות הקשה ששתי הנשים נאלצות להתמודד איתה. הבמאית איזולד אוגדוטיר לקחה בחירה ממש ייחודית ויפה של צבע השולט בסרט - וזה עובד באופן מפתיע. אפילו בגדי הדמויות לרוב בצבעי כחול. התחושה הקרירה מודגשת עוד יותר בשוטים הארוכים, אבל לפעמים – מעבר לדיכאוני, זה מרגיש גם ריקני, ובהתחשב בקצב הסרט הנמשך לאורך 100 דקות, התחושה גורמת גם לשיממון בלב הצופים.
"אפשר לנשום בשקט" הוא סרט יפה להפליא ובוודאי מוצג באופן מסוגנן. בעוד העלילה עצמה יכולה להיות מעט מלוטשת יותר, וכמה דמויות אופי ברקע לא תמיד פועלות לפי ההיגיון, סרט איסלנדי זה הוא דרמה מספיק הגונה וחשובה מבחינה פוליטית כדי לבדוק בבית הקולנוע, ולא לחכות שיגיע למרקע הטלוויזיה.
