ביקורת סרט: הבמאי הקוריאני הענק בונג ג'ון-הו שב עם סאטירה מותחת ומרגשת הדואגת לשתי משפחות בקצוות מנוגדים של הספקטרום החברתי
כדי להעניק מידה מסוימת לייחודיות של הסרט "פרזיטים", הקהל בהקרנת העיתונאים בפסטיבל קאן פרץ במחיאות כפיים - לא רק כשכותרות הסיום החלו לעלות, אלא פעמיים במהלך הסרט. בלי סוגה מוגדרת, או יותר נכון – עם כל הסוגות האפשריות ממוזגות יחדיו, סרטו של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו לפעמים מותח, ולרוב מאוד מרגש. הוא נע בין קומדיה אפלה, לאימה ועד פארסה בקלות רבה, עד כדי כך שהגבולות לא ניתנים להבחנה. קשה להגדיר את הז'אנר או אפילו את הסרט, בטח שלא עבור קולנוען עם שליטה אמנותית שלו כה מדויקת כמו של בונג.
לאחר זוג סרטים, שרובם בשפה האנגלית, בונג חוזר לדרום קוריאה ומהמם ומחלק את קהל הצופים והמעריצים. העלילה עוסקת במצב הכלכלי הרעוע השולט במשפחה אחת שעושה קצת כסף מקיפול קופסאות פיצה למסעדה. אולם הסאטירה החברתית הנושכת מתחילה להיווצר כאשר הבן, קי-וו (צ'וי וו-סיק), משיג עבודה כמורה לשיעורים פרטיים עבור משפחת פארק העשירה. ההיררכיה קיימת בסיפור: המאבק של מעמד הפועלים החי מתחת לקרקע אל מול העשירים השוכנים גבוה בהרי סיאול.
כל התצפיות החברתיות נמחקות במהירות על ידי שורות מחץ, ומונעות את גרירת הסיפור לרצינות עצמית. זהו סרט מצחיק עד מאוד - אשר גם כולל תכנית משעשעת עם אפרסקים. הבמאי ביקש לא ליצור ספוילר לסרט - אולם כל סצינה ואפילו כל שוט הוא הפתעה מרגשת. "פרזיטים" דומה במידת מה לסרט "המשפחה שלי", אך המתיקות והאמפתיה של הבמאי הירוקאזו קורה אדה לא נמצאים בסרט זה. במקום זאת, יש מסר כי הקפיטליזם משתרש ומשחית גם את בעלי ההון וגם את העניים.
באמצעות צילומים מרהיבים, "פרזיטים" משתמש בלוח הצבעים הייחודי של קונג-פי הונג, ומציע הרבה תענוגות מרושעים, תוך שהוא מספק חוויה קולנועית מטורפת להפליא. זוהי סרט יצירתי וחזק - ללא ספק אחד הסרטים הטובים של השנה. והכי חשוב, זה מעיד שבונג יודע לבדר קהל של צופי קולנוע, לא משנה ארץ הולדתם, טוב יותר מכל אחד אחר.
"פרזיטים" זוכה דקל הזהב 2019 - הפרס החשוב ביותר בפסטיבל קאן.
