הסרט גדוש בחקירות רגשיות של אבל ובריאות הנפש, והוא גם מפחיד ביסודיות באמצעות צליל, ויזואליות ובנייה נכונה המקפיצה את הצופים מן הכיסא
.
בשנה האחרונה, לא היו יותר מדי סרטי אימה שהם ממש מפחידים, אבל "בית הסיוטים" בהחלט מספק סיוטים, תוך שהוא גם מותחן פסיכולוגי מעורר מחשבה. תחת שרביט הבמאי של דיוויד ברוקנר ומתוך תסריט של בן קולינס ו-לוק פיוטרובסקי, "בית הסיוטים" בנוי ביסודו על המשחק יוצא הדופן של רבקה הול, אשר מגלמת דמות מזעזעת, מטרידה ונחרצת, תוך שהיא מוסיפה עומק לתסריט מקפיץ במיוחד. הסרט גדוש בחקירות רגשיות של אבל ובריאות הנפש, והוא גם מפחיד ביסודיות באמצעות צליל, ויזואליות ובנייה נכונה המקפיצה את הצופים מן הכיסא.
הסרט עוקב אחר בת' (הול), מורה שהתאלמנה לאחרונה לאחר שבעלה, אוון (אוון ג'וניגקייט) מת בהתאבדות. בת' מתאבלת ומנסה להבין מה קרה, כיוון שלא היה לה מושג שיש לו מחשבות אובדניות. ברם, בת' מתחילה לגלות שאולי לא הכירה את בעלה כמו שחשבה. עצבותה המוגברת מועצמת מהעובדה שאולי יש נוכחות שרודפת אותה ואת בית האגם שחלקה עם אוון, כשהקווים בין המציאות לסיוטים מתחילים לדמם מכל כיוון אפשרי.
"בית הסיוטים" באמת מפחיד, ומשרת את האימה באמצעות שימוש בצלילים פתאומיים (וחזקים מאוד) ותמונות מחרידות, רצפי חלומות הזויים שמטשטשים את קווי המציאות ותחושת אי הנוחות העולה. השילוב בין הדברים הללו הופכים את הסרט לאחד מסרטי האימה הטובים של השנה האחרונה, כשהסיפור מתיישב באופן אורגני בין העל-טבעי לבדיוני, כולל חקירות עמוקות, אם כי די מעורפלות של מוות, צער ודיכאון. לשם כך, הסרט מציע כמות טובה של רמזים לגבי המתרחש, תוך השארת חללים פתוחים לפרשנויות שונות. האם בת' נרדפת ממשהו מרושע? האם היא מתמודדת עם השפעות של צער בלתי ניתן לעיכול? ואולי היא חווה סימפטומים של דיכאון? אין תשובה בטוחה, ובתוך הרבדים והמושגים השונים של הסיפור, הצופים נקברים במחשבות שחורות גם הם.
בעוד שלמעשה בסצינה האחרונה של הסרט יש כמה טעויות בעת חיבור קווי סיפורים מסוימים, "בית הסיוטים" מחתן את מרכיבי הפסיכולוגיה עם האימה כדי ליצור משהו הרסני למדי, מפחיד ועמוק להפליא. הסרט מועצם מהופעה יוצאת דופן, ומלאת ניואנסים של הול. כאלמנה האבלה, הול מגלמת את בת' באופן שאינו מזוהה עם הקלישאות של תפקיד כזה. השחקנית, שבדרך כלל מביאה עמה יכולות משחק מעולות, מציגה את בת' כאישה מדודה, זועמת, שבורה ולא בטוחה שההרס על מות בעלה מתאזן עם הצורך שלה למצוא תשובות, כדי להסביר משהו שהיא לא ממש יכולה להתמודד איתו. במקרים מסוימים, הול מביאה צחוק מטלטל ולא רצוני, שגורם לסובבים את בת' להירתע מאי נוחות. הם לא יודעים איך להתייחס אליה והיא לא מתנהגת כפי שהם חושבים שככל הנראה היא צריכה להתייחס לעצמה. לשם כך, הצופים אמורים גם להרגיש רעועים ומבולבלים מכך וההופעה של הול לא מתאפקת בהקשר זה.
זה רק אחד הדברים המסקרנים ב-"בית הסיוטים". יש בו קצת מהכל: הוא עוקר קרביים, ממוקד, מהדהד, נוקב ומחריד בכל דרך שהוא יכול להיות. המתח נבנה לאט, אבל ההסתעפות המהירה לא נותנת לסיפור להתפוגג, והמסתורין - מגרה ככל שיהיה, לא מאפיל על התפתחות הדמות של בת' או על קשת האופי שלה. המסקנות שאליהן היא מגיעה עד סיום הסרט, כמו גם המרכיבים העל-טבעיים של הסיפור, מתמזגים בצורה כובשת ביסודיות, שהיא אפקטיבית רגשית, כפי שהיא מטרידה ומפחידה. בנוסף להול, שרה גולדברג - המגלמת את קלייר, חברתה של בת', מביאה הופעה מצוינת, כשהיא מתייצבת לצד בת' כשהיא מקרטעת; ראוי לציין גם את דמותו של וונדי קרטיס-הול, השכן עם הכוונות הטובות המשתף את חלקו בסודות.
ישנם כל כך הרבה היבטים שנראים בהתחלה פשוטים, אבל החלקים העל-טבעיים של הסרט הם מטאפורה מרתקת לדיכאון, התאבדות ואבל, כשכולם מהדהדים לאורך כל הדרך. וככל שהחלומות הופכים למציאות, "בית הסיוטים" מכה במלוא המשקל של הרגשות המוגברים והרב-שכבתיים של בת'. צליל הסרט מהדהד, רועד ומחריד לצד הוויזואליה המטרידה והרודפת שלו. בסופו של דבר, הסרט לא מתכנס במלואו, אך חוסר הבהירות והשאלות שהוא מותיר מאחור מותירים את הדרך לדיונים. "בית הסיוטים" מתפתל בהופעה מרכזית של הול, ונהנה מוויזואליות מזעזעת, מפחידה ומקפיצה עם קצבי סיפור מעוררי מחשבה ומרגשים. התוצאה הופכת את הסרט לאחד ממותחני האימה הטובים של השנה.
הסרט "בית הסיוטים | The Night House" - עתה בבתי הקולנוע.
