הסרט שמתחיל כדרמה משפטית הופך לקומדיה קלילה עם הרבה מסרים חברתיים
.
כל סרט פשע טוב מתחיל עם דמות מוזרה ואקסצנטרית, והסרט "הדוכס" אינו שונה. הכירו את קמפטון בונטון (ג'ים ברודבנט), נהג מונית בן 57, שבשנת 1961, אולי ביצע את גניבת האמנות המטורפת ביותר בהיסטוריה. בהתבסס על סיפור אמיתי, בונטון פרץ לכאורה לגלריה הלאומית בלונדון, גנב את דיוקן הדוכס מוולינגטון של הצייר פרנסיסקו גויה, ואז לקח אותו לביתו בניוקאסל, תוך שהוא מחביא את הציור מאשתו בירכתי ארון בגדים... וכל זאת במטרה להשתמש בציור כדי לסחוט את ממשלת בריטניה לספק אגרת טלוויזיה חינמית לגמלאים.
אם זה נשמע מופרך, זה בגלל שכך זה קרה במציאות. כידוע, לפעמים האמת מוזרה יותר מן הבדיון, ובמקרה הזה, לסיפור הפשע האבסורדי של בונטון יש את כל הסממנים של קומדיה קלאסית. הבדיחות העוקצניות של "הדוכס" והתזמון הקומי ללא דופי של ברודבנט מסתכמים בכדור צחוק שהולך ומתגלגל.
"הדוכס" מתחיל בהצצה לתיק המשפט הפלילי אודות גניבת יצירת האמנות, כשברודבנט בשיאו, ויוצר סיטואציה קומית מכל מצב שהוא נמצא בו. אבל אם חשבתם שהסרט הולך להיות דרמה משפטית כבדה - אתם טועים. הסיפור של בונטון נעטף בקסם קומי מוזר כשאנחנו מטיילים בנעליו בניוקאסל של שנות ה-60, ומגלים שיש בדמותו הרבה יותר ממה שנראה לעין. הוא קורא הרבה ספרים, מתקדם תרבותית וחברתית, ומעל הכל - מהפכן בוטיק שרוצה לעשות את ההבדל. אחרי הכל, כך גם מכירה אותו אשתו למודת הסבל, דורותי (הלן מירן). הכימיה בין ברודבנט למירן מסנוורת, כשהצמד מביא כמה מאיכויות המשחק הטובות ביותר בקריירה של השניים. ברודבנט מגלם את בונטון כדמות המפיחה תקווה חסרת בושה בכל מעשיה, ואילו מירן מהירת המזג מביאה את הקסם של מעמד הפועלים. היא גם שנונה כמו ברודבנט, אבל דואגת לבלום אותו כשהוא עובר את הגבול. ובכן, כמעט בכל מצב...
ה'פשע', אם אפשר לקרוא לזה כך, מצחיק בפשטותו, עוד יותר על ידי הערותיו של מפקד המשטרה, סר ג'וזף סימפסון (צ'רלס אדוארדס), שמעריך במידה ניכרת את זהותו של הפושע שהוא מתמודד איתו כאיש 'קומנדו מאומן'. הגניבה הזריזה בסגנון "אושן 11" מבויימת בצורה מופתית על ידי הבמאי רוג'ר מישל, אם כי הצופים יודעים שהגנב בהחלט לא מקצועי, בדיוק כמו דמותו של הפנטום בסרטי "הפנתר הוורוד". למעשה, מישל לא נרתע מהאופי הכמעט סלפסטיק של גניבה מוזרה זו, עם קטע ג'אזי קצבי של ג'ורג' פנטון, שמתעל כמה מסרטי השוד הגדולים בתולדות הקולנוע, עם קורטוב לסרטים הקומיים של פיטר סלרס. ברור שגם השחקנים נהנו מאוד בעת הפקת "הדוכס", שכן גם המשחק של כל שחקני המשנה: שובב, קליל ומלא קסם. ברקע אף זרקו קורטוב של קטעי ארכיון קלאסיים קולנועיים כדי לבסס את הדרמה במציאות (ולהעניק לה תחושה של סרטי חדשות קולנוע ישנים), וזה מצטבר לתחושה משעשעת ומוגזמת, שתגרום לכם להתבדר לאורך כל הדרך.
"הדוכס" הוא קומדיה משעשעת מאוד, בריטית במהותה, עם איכויות משחק נהדרות של ברודבנט ו-מירן. הצחוקים נחלשים לעיתים בשל נושאים של צדק חברתי וחשיבה מודרנית, מה שהופך את הסרט הכמעט פשע הזה גם לסאטירה חברתית נהדרת. מומלץ.
"הדוכס" | "The Duke" - עתה בבתי הקולנוע.
