מדוע סרטי מלחמת העולם השנייה ממשיכים לרתק אותנו? התשובה טמונה לעיתים קרובות ביכולת שלהם לחשוף זוויות אנושיות בלתי מוכרות. הדרמה ההיסטורית החדשה "אל שולחנו של הזאב | The Tasters", בבימויו של סילביו סולדיני האיטלקי, מציעה בדיוק את זה. במקום להתמקד בשדות הקרב המדממים או במנהיגים פוליטיים, הסרט מביא אל קדמת הבמה את סיפורן המצמרר של הנשים הצעירות שנאלצו לשמש כטועמות המזון של אדולף היטלר במפקדת 'מאורת הזאב'. התוצאה היא יצירה קולנועית מותחת, המעניקה חוויה אנושית יוצאת דופן, גם אם קצב העלילה סובל לעיתים מהאטה קלה.

מה קורה כאשר כל ארוחה עלולה להיות האחרונה שלך?
עלילת הסרט נפתחת בסתיו 1943. רוזה באואר בת ה-26 (בגילומה המרשים של אליסה שלוט) נמלטת מההפצצות הכבדות על ברלין. היא מגיעה אל כפר קטן ומבודד בפרוסיה המזרחית בשם גרוס־פרטש, שם מתגוררים הורי בעלה שנלחם בחזית. רוזה מקווה למצוא שם מקלט שקט, אך המציאות טופחת על פניה במהירות.
היא מגלה כי ביער הסמוך שוכן המטה החסוי והמבוצר של היטלר. הפיהרר, שסובל מחרדה קיצונית ומאובססיה קבועה מפני ניסיונות הרעלה, פוקד לגייס נשים מקומיות. בכל בוקר, נלקחת רוזה יחד עם נשים צעירות נוספות אל המפקדה. תפקידן פשוט ואכזרי: לאכול את המנות המיועדות לרודן, ולהמתין תחת השגחה צמודה כדי לראות מי מהן תצנח ותמות.
הבמאי סילביו סולדיני מייצר מתח פסיכולוגי חונק
הכוח הגדול ביותר של דרמת המלחמה ״אל שולחנו של הזאב״, המבוססת על רב המכר של רוזלה פוסטורינו, הוא היכולת לייצר מתח פסיכולוגי אינסופי מפעולה יומיומית לכאורה. סולדיני מוותר על פירוטכניקה הוליוודית וממוקם את המצלמה בתוך חללים סגורים ומחניקים.
כל סצנת אכילה בסרט מרגישה כמו משחק מורט עצבים של רולטה רוסית. השקט בחדר האוכל, מבטי האימה הקטנים בין הנשים והלעיסות המהוססות הופכים את החוויה למצמררת. שלוט מספקת תצוגת משחק מאופקת ומצוינת. היא מעבירה את הפחד החלול של דמותה לא באמצעות צעקות, אלא דרך מחוות גופניות זעירות ומבטים חודרים. לצדה, בולטות אלמה חסן כמקסימה ומרוחקת, ו-מקס רימלט בתפקיד קצין נאצי שמפתח מערכת יחסים מורכבת עם רוזה.
מדוע הפקה זו זכתה להערכה רבה באירופה?
זהו אינו סרט מלחמה שגרתי, והדבר ניכר בכל פריים. הסרט כבר הספיק לקטוף שבחים רבים וזכה בצדק בפרסים הבאים:
שלושה פרסי דויד דונטלו (האוסקר האיטלקי), פרס עבור התסריט המעובד הטוב ביותר, פרס חבר השופטים הצעיר ו-פרס על האיפור והעיצוב הוויזואלי.
הפלטה הוויזואלית של הסרט מכילה גוונים קרים, דהויים ומאופקים, המדגישים את תחושת המאסר של הנשים. מעניינת במיוחד ההחלטה האמנותית של סולדיני לא להציג את דמותו של היטלר עצמו לאורך כל 123 הדקות של הסרט. נוכחותו המאיימת של הדיקטטור מרחפת מעל הנשים כמו צל שחור, מבלי שהוא יצטרך להופיע על המסך אפילו פעם אחת.
נקודות התורפה של דרמת המלחמה "אל שולחנו של הזאב"
למרות השבחים, היצירה אינה חפה מחסרונות. בחצי השני של הסרט, הקצב האטי והתפאורה המוגבלת עלולים לייצר תחושת מונוטוניות מסוימת אצל חלק מהצופים. מערכות היחסים והבריתות החשאיות שנרקמות בין הנשים מעניינות, אך לעיתים התסריט נוטה לחזור על אותם אלמנטים של פחד ורעב מבלי לדחוף את העלילה קדימה בצורה דינמית מספיק.
בנוסף, קווי העלילה המשניים, כמו מערכת היחסים המורכבת של רוזה עם סגן מפקד המחנה (רימלט), היו יכולים לקבל פיתוח מעמיק ויציב יותר. עם זאת, המוזיקה המצוינת שחיבר מאורו פגאני מצליחה להזריק פעימות לב חיוניות ברגעים הקריטיים, ומזכירה לנו כל העת את המלחמה הרוחשת בחוץ.
שורה תחתונה: האם כדאי לכם לצפות בסרט?
בשורה התחתונה, "אל שולחנו של הזאב" הוא סרט מרתק, אינטימי וחשוב שמציג סיפור היסטורי שלרוב נדחק לשוליים. הוא מוכיח שלפעמים המקום המפחיד ביותר בזמן מלחמה אינו קו החזית, אלא שולחן האוכל שבו כל ביס יכול להיות האחרון שלך. חובבי דרמות היסטוריות איכותיות וקולנוע אירופי מוקפד ימצאו כאן חוויה קולנועית חזקה ומתגמלת מאוד.
הסרט מופץ בישראל על ידי "קולנוע חדש בע"מ" (דובר גרמנית עם תרגום לעברית ואנגלית) , ויוקרן החל מה-11 ביוני בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ: פלאנט | רב חן | סינמה סיטי | מובילנד. מומלץ לתפוס אותו על המסך הגדול.

