ביקורת סרט: "סוק סוק" הוא סרט מרגש, ובלי הרבה מילים, בעיקר מחוות, רמזים ושחקנים שיודעים לנבור ללב הצופים – באמצעות מבט אחד בלבד
.
לכנות את הסרט "סוק סוק" של ריי יאנג כסיפור אהבה לא שגרתי - יהיה מדויק לחלוטין, אבל ביטוי זה בהחלט יערער את המורכבות של פנינה קולנועית זו. על רקע שני גברים מזדקנים המפתחים מערכת יחסים רומנטית זה עם זה במהלך שנות דמדומיהם, הסרט מביא בחינה מפורטת של דיסוננס חברתי ורגשי עבור אוכלוסייה שאיננו מרבים לחשוב עליה. יאנג יצר פיסה קולנועית מודעת וחשובה, שעשויה להפתיע את קהל הצופים - אם אלו חובבי סרטים הונג-קונגיים או אף סרטים המשתייכים לסוגה הלהטב"קית.
הסרט עוקב אחר פאק (טאי בו), נהג מונית מזדקן ואיש משפחה מסורתי. בגינה ציבורית הוא נפגש עם הוי (בן יואן), שכמוהו מסמן את קיומו במחויבות עזה לאחריותו המשפחתית. כשהשניים מתחברים רומנטית, הם נאלצים להתמודד עם איך קיומם כאוהבים עלול להתנגש בחיים שהחברה תמיד עיצבה עבורם. פטרה כא מאן אאו מרשימה כאשתו המסורה של פאק, ואילו לו צ'ון ייפ מביא תחושה של כנות כבנו של הוי.
כבר בהתחלה, ברור שליאנג אין שום כוונה ליצור סרט שמתכונן להפוך למלודרמה. למרות ההתעמקות בסיפור שיש בו בבירור מרכיבים של נרטיב מלודרמטי, "סוק סוק" בוחר להפנים את האינסטינקטים הללו. במקום לשרוך התאמות בין בני המשפחה או להביא הצהרות דומעות, הדמויות פשוט חיות דרך הרגשות שלהן. הסרט נטול עומק הופך קרביים, אך התמורות הרגשיות של כל דמות - במיוחד של שתי המובילות - עדיין מורגשות בצורה ברורה מאוד.
במובנים רבים, החלטתו של יאנג להסתמך על עדינות, ולא על דרמטיות, יוצרת צורה הרבה יותר טבעית של 'קריינות'. יאנג משתמש בעדינות כדי לערער את תחושת הריאליזם שאנו רואים לעיתים קרובות בקולנוע דרמטי, ובמקום זאת, יוצר רגישות טבעית יותר. זה מקל על יצירת קשר רגשי, אולם מגביר את הסערה הפנימית שחוות דמויות הסרט.
האופי העדין של "סוק סוק" ניתן לייחוס גם להופעות השקטות של השחקנים המוכשרים הרבים בסרט. כל מבט, מחווה והחלפת דיאלוג מרגישים מרוסנים, אך מספרים רבות, וזאת על ידי תיעול שפע של רגש מאולתר. למרות שאפשר לקרוא את זה כחלק מהבימוי הסגנוני השמור של יאנג והתסריט המינימליסטי, יש כנראה גם הקשר תרבותי חשוב בהופעות אלה - כזה שממחיש באמת עד כמה הדור האסייתי המבוגר נוטה להירתע בכל הנוגע לביטוי רגשותיו. יש נטייה להסתמך על מילים לא מדוברות, וככה בדיוק קהל הצופים חווה רגש בסרט הזה.
כדוגמה, במקום להסתמך על דיאלוג כמוצא בזמן מקרים של קונפליקט, לעתים קרובות הסרט מבקש מהקהל לקרוא בין השורות. אנו רואים זאת במהלך שיחות בשולחן ארוחת הערב בין שתי המשפחות העיקריות, או אפילו במהלך האינטראקציות הרומנטיות בין פאק להוי. יכולתם של טאי ו-יואן להחצין את הרגש המאופק שלהם מדהימה למדי, ורמת ריסון זו מדברת גם על הבידוד שחווים גייז מבוגרים בחברה. נושאים של בידוד וחרטה הם בעלי חשיבות עליונה למסרים הכוללים של "סוק סוק", שרק מחוזקים משחקני הסרט.
חשוב גם לציין, כי ניתן להשוות את "סוק סוק" לסרטי עבר מהונג קונג העוסקים בקהילת הלהטב"ק, בעיקר "לן יו" של סטנלי קוואן (משנת 2001) או "מאושרים יחד" של וונג קאר-וואי (משנת 1997). אמנם השוואות אלה הוגנות ומחמיאות, אך ברור שיאנג סולל את דרכו בקול שהוא ייחודי לו. ככל שהקולנוע בהונג קונג ממשיך להתפתח ולסטות משורשיו המסחריים החזקים, סרט כמו "סוק סוק" חשוב והכרחי כאחד בעיצוב מחדש של הזהות הכוללת של התעשייה. יאנג יצר סרט המתבסס על שורשיו המקומיים, אך גם בעל נוכחות נושאית אוניברסלית חזקה המגיעה בקלות לכל צופה המקווה לחוות נרטיב רגשי.
הסרט "סוק סוק" | "Suk Suk" | "Twilight's Kiss" יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה: 12-21 בנובמבר, 2020. לפרטים כאן.
