ביקורת סרט: הכימיה בין יו ג'קמן ל-קייט הדסון מחשמלת והמוזיקה סוחפת, אך הניסיון לשווק את הסרט כמועמד לפרסים עושה לו עוול • זהו סרט "פיל-גוד" קלאסי שמהנה הרבה יותר כשצופים בו בלי ציפיות כבדות
אולפני 'פוקוס פיצ'רס' לא עשו טובה לסרט "שיר מריר מתוק" כאשר מיצבו אותו כתקווה לאוסקר עוד לפני יציאתו לאקרנים. הלחץ של עונת הפרסים אינו תמיד מטיב עם הסרטים, ומיזמים מסוימים פשוט טובים יותר כשהם נשארים מחוץ לשיח הזה. חוויית צפייה נעימה לחלוטין עלולה להתעוות ולהתמוטט תחת רמת בחינה שהיא פשוט לא בנויה לעמוד בה. בזמן אחר, זה יכול היה להיות המקרה כאן, אך למרבה המזל הסרט מגיע כמה שנים מאוחר מכדי להיות מתמודד אמיתי. סרט סוחט דמעות זה, שנועד לעשות טוב על הלב, ספוג בקיטש הוליוודי שהאקדמיה החדשה כבר לא מוצאת לחיך כבעבר. ללא ההקשר המכביד הזה, הסרט מהנה לחלוטין. נדרשות רק כמה דקות כדי להיסחף אחר המוזיקה והכימיה המענגת של הכוכבים, והמסע שהסרט לוקח אותנו אליו מכאן והלאה הוא כזה שעדיף להרגיש מאשר לנתח.
בבימויו של קרייג ברואר ובעיבוד לסרט התיעודי משנת 2008 באותו השם, הסרט עוקב אחר המסע הסוער של שני מוזיקאים שמקימים להקת מחווה ל-ניל דיאמונד בוויסקונסין של שנות ה-90. מייק סרדינה (יו ג'קמן), שכבר מכנה את עצמו "ברק"(Lightning) – כשהצופים פוגשים אותו, הוא נגן חלטורות קטן המתוסכל מחוסר היכולת שלו להצליח בתנאים שלו. הוא אמור להופיע עם קבוצת חקיינים מוזיקליים, וזאת כטובה של הרגע האחרון לחברו מארק (מייקל אימפריולי), אך מסרב לעשות זאת, אלא אם כן זה בתנאים שלו. זה "ברק" או כלום… מארק בוחר בכלום, אך העבודה אינה כישלון מוחלט; הוא פוגש את קלייר (קייט הדסון), מעצבת שיער המופיעה כ-פטסי קליין של הקבוצה, ונראה שהם מתחברים ברמת הנשמה. בדייט הראשון שלהם, הם מגלים שהם מתאימים לא רק רומנטית, אלא גם מוזיקלית. קלייר חושבת שמייק הוא העתק מדויק של דיאמונד, שהמוזיקה שלו נערצת על ידו, אך הוא מוכן לרדוף אחרי החלום רק אם יוכל להיות משהו שבין חקיין למופע מחווה. האם היא תשקול להיות ה"רעם (Thunder) " שלו?
הסיקוונס המוקדם הזה הוא אולי הטוב ביותר בסרט. הוא מתקדם באיכות טבעית של כל קומדיה רומנטית משומנת היטב, וכששני האנשים בגיל העמידה מבינים בהדרגה שמצאו סוף סוף את אהבת חייהם, מייק וקלייר מגיבים בהפתעה לכל התאמה מושלמת ביניהם. ג'קמן ו-הדסון יוצרים ביניהם עליזות שמקרינה מבעד למסך. מרגע זה ואילך, הלב שבליבת הסרט הופך לבלתי ניתן לערעור. בכל פעם שהסיפור הופך רעוע, הבמאי מחזיר אותנו ללב זה, ואנחנו שוב על קרקע יציבה. סצנה זו גם נוגעת במתח יסודי בעיבוד בדיוני זה של סיפור אמיתי: מייק וקלייר הם אנשים פשוטים ויומיומיים שחלומם הצנוע לבדר לוקח אותם מעבר למה שיכלו לדמיין. בהיפוך מוחלט, ג'קמן ו-הדסון הם כוכבי קולנוע. בכל רגע נתון, הזוהר שלהם מאיים לשבש את האמינות של הדמויות הללו, וגרסה מבוססת יותר רגשית של הסרט הייתה כנראה מלהקת פנים פחות מוכרות. אך הם גם מעניקים לדמויות איכות של גורל שפועלת בצורה הטובה ביותר כשמחילים אותה על מערכת היחסים ביניהם.
ממד זה הוא אולי מה שגרם לאולפנים לראות לנגד עיניהם פסלוני זהב קטנים. כדי לגלם את האנשים הנורמליים האלה, הכוכבים הראשיים נאלצים להשיל מעט מהזוהר שלהם. הרגליים של ג'קמן בסרט הן כמעט בדיחה ויזואלית, בעוד תפנית בעלילה שולחת את קלייר לסחרור קשה, אליו הדסון מתמסרת במלואה. היסטורית, סוג כזה של משחק היה פיתיון לאקדמיה. אך ההופעות הללו, למרות שהן טובות, אינן באמת חשופות או מחוספסות. אלו אנשים יפים ומפורסמים שנשארים יפים ומפורסמים גם עם פחות איפור מהרגיל – וזה חלק מהסיבה שהסרט עובד.
זו גם הסיבה שרבדים רגשיים מסוימים עובדים טוב יותר מאחרים. כשהזוג בשיאו או מופיע על הבמה, הסרט מזמזם בהנאה. היכולת להישען לאחור וליהנות לא רק מהמוזיקה, אלא גם מהקהל הסקפטי שנכבש על ידה, היא חלק משמעותי מהקסם של "שיר מריר מתוק". אך לא הכל הולך חלק למייק וקלייר, ולמרות כמה רגעים נוגעים ללב (ג'קמן רועד בדלפק קבלה הוא רגע חזק במיוחד), הצלילות הללו אל הקושי פשוט אינן יעילות באותה מידה. בשל השמירה על הקצה הכאוטי והכמעט שובב שמחלחל לסרט, ישנה מלאכותיות בסצנות הללו, כאילו הן עבור סרט אחר ובהיר יותר שאנו חוזרים אליו בסופו של דבר. המלאכותיות נמצאת בכל מקום בסרט, כמובן. ברואר פועל תחת המותג של תחבולות הוליוודיות שדוחסות כמעט 20 שנות אירועים אמיתיים לשעתיים. אבל על כל זה אפשר לסלוח בקלות… התעלמו מהרעש היחצ"ני, ותמצאו בלב הסרט את אותו חלום צנוע לבדר שמניע את בני הזוג סרדינה. האם זה אחד הסרטים הטובים של השנה? בוודאי שלא. אבל האם זה בילוי מהנה בקולנוע? בהחלט כן.
שיר מריר מתוק | Song Sung Blue – עכשיו בבתי הקולנוע.
