ביקורת סרט: סרט אישי להפליא וגם מונומנטלי בקנה מידה, "אופנהיימר" עשוי להיות ההישג הגדול ביותר של כריסטופר נולאן
.
סרטיו של כריסטופר נולאן מרגישים לעתים קרובות כמו חידות שיש לפתור, וכשהוא מראה איך החלקים מתאחדים, הצופים חווים תהליך של גילוי. בסרט האחרון שלו, "אופנהיימר", הפאזל הוא לא כל כך הסרט עצמו, אלא האיש שבמרכזו - אבי פצצת האטום, ג'יי רוברט אופנהיימר. קיליאן מרפי נותן את הופעת חייו בסרט, צולל ללא חת לתוך נפשו הקרועה של אדם שמבין מה הוא שחרר לעולם, אבל לא יכול שלא להרגיש מוקסם מבריאתו. זהו מחקר דמות ארוג בצורה מורכבת, המביט לחייו של אופנהיימר משלוש זוויות ברורות, בקצב עוצר נשימה, ולא מפסיק עד שנולאן חושף את ההרס שנותר בחייו של האדם, ובעתיד שהוא עדיין חושש ממנו.
בהתבסס על הספר 'פרומתאוס אמריקני', מאת קאי בירד ו-מרטין ג'יי שרווין, הבמאי נולאן כתב את התסריט של "אופנהיימר" בגוף ראשון, ולוקח אותו מנקודת מבט סובייקטיבית לגבהים יצירתיים חדשים. "אופנהיימר" נכנס כך חזק לראשו של הגיבור בסרט, כך שצורם בהתחלה כשהוא עובר בין צבע (הפרספקטיבה של אופנהיימר) לשחור ולבן (העולם כפי שנראה מבעד לעיניו של לואיס שטראוס, בגילומו של רוברט דאוני ג'וניור, ששימש בתור יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית). ייתכן מאוד שדאוני ג'וניור גונב חלק מזמן המסך בתור שטראוס, ומצליח להעפיל על כמעט כל צוות השחקנים של "אופנהיימר". על פני צירי הזמן השונים, מופיעים שחקנים מפורסמים נוספים, כמו אמילי בלאנט, פלורנס פו, מאט דיימון, ג'וש הרטנט, רמי מאלק, קייסי אפלק, אלדן ארנרייך ועוד, בתפקידים קטנים אך מהותיים.
הסרט "אופנהיימר" פועל בדומה לאדם שבמרכזו: תחילה מהוסס, ואחרי זה נע בקצב ולא מעניין אותו אם הצופים עומדים בקצב. אופנהיימר האמיתי היה ידוע ככריזמטי, ומרפי מנצל את זה לטובתו, כאשר ההופעה שלו נעה אחורה וקדימה בזמן. גם העייפות של אופנהיימר בשעה האחרונה מתוך שלוש השעות של הסרט ניכרת על פני השחקן, ממש כמו רוח רפאים. אופנהיימר יודע מה הוא פיתח, ובדומה לאטום - גם נפשו מפוצלת, אדם שדוחף קדימה בהתרגשות את תחום החדשנות, היצירה, כמושג שישנה את מהלך ההיסטוריה, אבל יכול בסופו של דבר גם להרוס אותה.
המבנה המפוצל של "אופנהיימר", בין עבר ועבר רחוק יותר, מפנה את מקומו לכמה מהדימויים המבלבלים ביותר של נולאן מזה שנים, כולל סצנה אחת בין מרפי, פו ובלאנט, שמדברת על העומק שבו כולם נמצאים בנפשו השבורה של אופנהיימר. תחושות חוסר הנוחות הזו מפנה את מקומה לאימה משוועת, רגעים שמתווספים על ידי סימפוניה של תוהו ובוהו: ניצוצות מתנגשים, אטומים מתפצלים, רגליים רוקעות, כוכבים מתפרצים, אבק מדברי ששוטף את הנוף. זהו קרשנדו של כל הפריחה הסגנונית של הבמאי, ובמכה אחת, מביא להרס ולהתרגשות מפעימה.
נולאן ספג ביקורת בעבר על מה שחלק מחשיבים כיצירת סרטים סטריליים, וטען שהוא מתמקד יותר במרכיבים הטכניים של סרטיו מאשר במרכיבים האנושיים. "אופנהיימר" עונה למבקריו על שני האספקטים - באמצעות תקריבים אינטימיים, הרס אישי של אדם עם הבנה מתעוררת שהוא יצר עולם חדש, וזאת לצד ויזואליזציה מדהימה. זהו סרט אישי להפליא וגם מונומנטלי בקנה מידה, ועל כן "אופנהיימר" עשוי להיות ההישג הגדול ביותר של נולאן.
הסרט אופנהיימר | Oppenheimer - עכשיו בבתי הקולנוע.
