ביקורת סרט: הסרט מציג את החיים כפי שהם, באופן ריאליסטי ומלא ברגעים טובים ורעים. הצילום התזזיתי לא מותיר דבר מאחור, ומביא אירועים, שמתרחשים ככל הנראה, פעמים רבות יותר ממה שאנחנו חושבים
.
משהו השתנה בקולנוע הברזילאי, ויפה לראות את זה קורה. ברגע שעל ההפקה, המצלמות, המשחק והבימוי משלתטות נשים, מתחוללת מהפכה בנרטיבים. סיפורים חדשים, עם פרספקטיבות חדשות ומעמיקות מתחילים להתגולל. “קוראים לי בגדד” הוא אחד מאותם סיפורים ייחודיים.
בבימויה מלא המרץ של קארו אלבס דה סוזה, הסרט שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים הבינלאומי בפסטיבל ברלין 2020, הוא דיוקן גולמי, אך בו זמנית פיוטי על הדור החדש שגדל בסאו פאולו, ברזיל. בנוסף לכוחה של הפרוטגוניסטית – נערה בת 17, בגדד (גרייס אורסטו, סקייטרטית שהפכה לשחקנית), כל הנשים בסרט מקבלות ביטוי חשוב. דה סוזה מצאה דרך מעניינת לתפור את העלילה על ידי ערבוב של שחקנים עם גישה קונבנציונאליות אל מול דמויות ריאליסטיות. סצנות יומיומיות ומספר קטעים מוזיקליים מספרים את העלילה – באופן מבולבל או ממוקד, תלוי איך מביטים…
דה סוזה מצליחה להעניק קול לדמויות שלה, בין אם אלו סקייטרים ברחובות העיר ובמסלולי הסקייטבורד, או כאשר הם רוקדים ומתקשרים אחד עם האחר. התפיסה החדה והצילום התזזיתי מעניקים שפה לדור הצעיר של המילניום – לכאורה, הקהל הראשי של הסרט. הסגנוניות בצורה של ריקוד מאשר לחשוף רגשות, גישה לאמצעי התקשורת באמצעות אתרי מדיה חברתית – הכל מגיע באמצעות המשחק של הדמויות, תוך קביעת סיפור בתוך תקופה מודרנית.
בגדד היא עוד סמל לתקופת הזמן. סמל הסובל ומגיב, שתופס חללים לא תפוסים ומגדיר את עצמו וזהותו. בסצינות הראשונות – היא גונבת את מרבית המסך. בהמשך, מגיעות תמונות של צעירים מבלים יחדיו, רוקדים, אולם הבדידות ניכרת במסדרונות בית ספר ריק והם אלו שמסמנים גבולות שנחצים, אמון שאבד, כעס. יש הרבה דברים לא ברורים שנאמרים במהלך “קוראים לי בגדד“, אבל יש גם הזדהות עם הגיבורה, ומיומנות בבימוי הנרטיבי, שימוש בתמונות, באורות ובצלילים. נושאים כמו סטנדרטיזציה של יופי, חברותא, משפחה, ילדות, גיוון ולהיות אישה נמתחים עד הקצה על ידי הסרט – ובאופן המתאים לתרבות הסקייטבורד. הסקייטרים מסמלים את הדיכוי, והם אלו שגם מביאים לשינוי.
העימותים שמתרחשים על המסך זהים לחיים שמחוצה לו, יש מאבקים על זהות נשית בסביבה מאצ’ואיסטית ומיזוגנית ביותר, אבל במציאות חדשה, הנרטיב מנצח את המציאות. בסרט מובאת מציאות זו בעיקר בזירת הסקייטבורד, אבל כידוע – זה קורה הרבה בקולנוע, ובעיקר בעולם של כולנו.
הסרט קוראים לי בגדד | Meu Nome É Bagdá | My Name is Baghdad יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה: 12-21 בנובמבר, 2020. לפרטים כאן.