מעוגן בסיפור נוקב והופעות נפלאות של צוות השחקנים, “מינארי” הוא תוספת מצוינת לסוגת הדרמה הביתית
.
הסרטים הטובים ביותר הם אלו שהצופים מרגישים שהם חיים בהם: הדמויות מקרינות אמיתיות והחוויות שלהן אותנטיות. דרמות משפחתיות תשאפנה על-פי רוב להגיע לרמת המציאות הזו, אך לעתים קרובות מדי הן מלאות בסטריאוטיפים ובמלודרמה. למרבה המזל, הסרט זוכה הפרסים הרבים של לי אייזיק צ’אנג, “מינארי” – מלא תקווה ונמנע ממלכודת טיפוסית זו בהצלחה רבה. בהשראת ילדותו של צ’אנג עצמו, “מינארי” מספר סיפור מהגרים קלאסי, תוך שהוא מצליח לעקוף נקודות עלילה מסוימות שאפשר לצפות מסרט שכזה. מה שבטוח, ישנם אלמנטים שמרגישים מוכרים, אך הם אינם עושים דבר כדי להפחית את ההשפעה הכוללת של הסרט. מעוגן בסיפור נוקב והופעות נפלאות של צוות השחקנים, “מינארי” הוא תוספת מצוינת לסוגת הדרמה הביתית.
“מינארי” מתחיל בצעד מרדני: לאב המשפחה, ג’ייקוב יי (סטיבן יאון), יש חלומות להחזיק בחווה אמריקנית קלאסית משלו, ולכן הוא עוקר את משפחתו הקוריאנית מביתם בקליפורניה ומביא אותם לאמצע שום מקום במדינת ארקנסו. אשתו, מוניקה (ירי האן), מסתייגת מכך כבר מההתחלה, במיוחד כשהן מגיעות לבית הנייד והמיושן שלהם, שעומד לבדו בשדה גדול. למוניקה יש הרבה חששות; לג’ייקוב אין. כשהוא מנסה להחיות את חלומותיו החקלאיים, אמה של מוניקה, סון-ג’ה (יו-יונג יון), עוברת מקוריאה כדי לגור איתם, ומעמידה אותה בניגוד מוזר עם הנכד, דיוויד (אלן ס. קים).
חלק גדול מ-“מינארי” נצפה דרך עינייו של דיוויד, אם כי כל אחד מבני המשפחה מקבל זמן מסך נראה. צ’אנג גם כתב את התסריט והוא יוצר סיפור נוגע לב, שמצליח להימנע מסטריאוטיפים וממלודרמה. תוך התגלגלות עלילת “מינארי“, אפשר לדעת אלו רגעים דרמטיים יומיומיים יתעוררו, במיוחד כאשר יוצגו אלמנטים צפויים, כמו ליבו החלש של דיוויד. עם זאת, צ’אנג מתנגד לחפור בכמה מהם, ומותיר רק סיפור שמרגיש כמו החיים האמיתיים. זו לא אופרת סבון, או סיפור ראוותני על מצוקות ביתיות, זה משהו הרבה יותר נוקב ואותנטי.
סיוע נוסף לסיפור המחמם הזה הם השחקנים. יאון אולי מוכר בעיקר בזכות עבודתו בסדרה “המתים המהלכים“, אך הוא באמת מצליח בהופעה מאופקת זו של אב המתאמץ למצוא את האיזון בין פרנסה למשפחה, ובין מרדף אחר חלומותיו שלו. תפקיד כזה עשוי להתפרש כקריקטורה עבור מישהו אחר, אבל יאון שומר על ג’ייקוב כדמות אוהדת, אפילו כשהקהל עשוי להטיל ספק במעשיו. הדמות הבולטת השנייה היא יון כסבתא העקורה סון-ג’ה, שנותרה שמחה בסביבתה, גם לאחר שעברה מקוריאה לארצות הברית. מערכת היחסים שלה עם דיוויד, הנכד שמעולם לא פגשה, היא בסופו של דבר הלב הפועם של “מינארי“, כשהשניים לאט לאט מתרחקים זה מזה לפני שהם מתקרבים (עם התנגדות נוספת של דיוויד, אשר רוצה סבתא אמריקנית). עם זאת, כל השחקנים מצוינים, כולל האן, קים ו-נואל צ’ו כבת אן.
יש מעט נגיעות ברחבי “מינארי” שהופכות אותו לסרט עדין, אך לא פחות משפיע. מהגן המאולתר של סון-ג’ה מחוץ לנחל (שנראה כמטאפורה קטנה וחכמה) ועד לחיפוש השקט של מוניקה אחר פיסות התרבות שלה בשטח הלא מוכר של ארקנסו, ברור שצ’ונג השקיע מחשבה רבה בכל תמונה של הסרט הזה. עיצוב ההפקה של יונג אוק לי מבסס את סביבת המשפחה, בעוד שהצילום של לאכלן מילן שומר על הקהל קרוב אל הדמויות, כאילו הוא חלק ממאבקיהם. כי בסופו של דבר, קל להזדהות עם קטעי השיא, השפל וכל מה שביניהם. “מינארי” זוכה לשבחים (בצדק) כסיפור מהגרים חשוב. אבל יותר מהכל, זהו סיפור אנושי שראוי לספר אותו.
על פני היריעה הקולנועית, נראה ש-“מינארי” הוא סרט מוכר מאוד. עם זאת, בזכות ידו הקפדנית של צ’אנג, זה משהו הרבה יותר מיוחד. בכך שלא נכנע למה שאפשר לצפות מסיפור מהגרים טיפוסי, צ’אנג מעניק למרחב החומרי לנשום בכוחות עצמו, ויוצר מרחב שאפשר להעריך אותו בקרב מגוון גדול של קהל צופים. צוות השחקנים מוצלח, הסיפור פועם על מיתרי הלב, ו-“מינארי” בהחלט ראוי לכל הפרסים היוקרתיים שזכה בהם.
הסרט “מינארי” | “Minari” – עתה בבתי הקולנוע.
