ביקורת סרט: עיבוד רומנטי, משעשע, מלא הרפתקאות ובעיקר שווה את העונג שבצפייה
.
המשיכה שלנו לסרטי 'שלושת המוסקטרים' אינה נובעת מהשילוב של פעולה, רומנטיקה ותככים פוליטיים. הסיבה לכך היא, שהרומן של אלכסנדר דיומא משנת 1844 הוא ספר בלתי נשכח, נקרא לרוב על ידי צעירים מתבגרים, וכיום גם אין לו זכויות יוצרים, עת הוא הפך לרשות הרבים. בעבר היו אינספור עיבודים לאופן שבו ד'ארטניאן הצעיר והאמיץ מתמקצע ומקבל ביטחון עם שלושה משומרי הראש של המלך. מלבד גרסת דאגלס פיירבנקס משנת 1921, הסרטים הבולטים כוללים את גרסת דיסני הקומית משנת 1993 ואת גרסת פול ו. ס. אנדרסון משנת 2011, שהייתה מעט יוצאת דופן באופייה. כל עיבוד מודרני מנסה לעשות סיבוב חדש על החומר, ובכל זאת איכשהו מעולם לא הייתה גרסה בשפה הצרפתית שמדקלמת את הסיפור מהתחלה ועד הסוף. "שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן" עושה בדיוק את זה, והכי מפתיע - כמה הוא שובה את קהל הצופים והופך אותו למעורב בעלילה.
הבמאי מרטין בורבולון יודע שפרטי העלילה הם כמעט מקריים. כן, הסיפור כרוך במבוך של הצלבות כפולות ובגידות, ובכל זאת האישיות של הדמויות, יחד עם התנגשות החרבות, היא שמושכת את הקהל. צוות השחקנים כולל את שחקני צרפת מהשורה הראשונה: ונסן קאסל מגלם את אתוס, רומן דוריס מגלם את ארמיס, לואי גארל מגלם את המלך ו-אווה גרין מגלמת את מיליידי דה וינטר המסתורית. יתכן שלא תזהו את כל השמות האלה, ובכל זאת פניהם יהיו מוכרות, וזו דרך נהדרת ללא מילים למשוך אמינות לתסריט. נראה כי צוות השחקנים אף מתענג על ההזדמנות לגלם את הדמויות הללו, וכי ל-דוריס הכי כיף בתור ארמיס. הוא נראה למופת, אך בנוי עם עמוד שדרה של סתירות, יש לו את קווי העלילה הטובים ביותר והוא אף משליך צללית הרואית.
פרנסואה סיביל מגלם את ד'ארטניאן, ורצף הפעולה בסצינת הפתיחה מפתחת את החיבה אליו. בורבולון מסתמך על אפקטים פרקטיים וטייקים ארוכים, הבנה פנימית שקטעי הפעולה הטובים ביותר נעשים במכה אחת. ואכן, ערכי ההפקה מהשורה הראשונה, ומתחרים במה שאפשר לצפות מסרטים הוליוודיים. הבמאי מצלם בארמונות ובחצרות מלכותיות, לוקח מוזיאונים ומחייה אותם. חלק מהסצנות שופעות תוספות ופרשנות, ובניגוד לגרסת דיסני מ-1993, למוסקטרים האלה יש שומן וזוהמה על הבגדים שלהם, כפי שאפשר לצפות מאנשים שחיו במאה ה-17. רק המלך והמלכה שלו (ויקי קירפס) נראים ללא רבב, דרך ממולחת לתחום היררכיה. למשחקי החרב התכופים יש גם אווירה של ייאוש: אלה לא רק שומרי ראש, אלא גברים שנואשים לנצח את אויבם. אולי יש כאן נגיעה של "ג'ון וויק" בקטעי הפעולה הללו, אבל זה גם כבוד לתנועה קינטית ששומרת על מספיק מרחק, כדי שנוכל לראות מה כולם עושים.
אפשר אף לטעון שיש עלילת משנה, כאשר ד'ארטניאן מחזר אחר שפחה של המלכה (לינה חודרי), וכך "שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן" הוא גם רומנטי במובן הקלאסי של המילה. לדמויות האלה יש ערכים, ולמרות שהסרט מצחיק לעתים קרובות, הוא אף פעם לא מגחך על כבוד או אבירות. כאשר אתוס מודיע שהוא מעדיף למות מאשר לבגוד במלך שלו - אנו מאמינים לו. מעל לכל הדברים, ד'ארטניאן הוא איש של מילים, והוא גיבור בגלל המאמצים שהוא יעשה כדי לא לשבור אותן. אבירות ורומנטיקה הן לרוב בדיחה זולה בימינו, ומרענן לראות קבוצה של דמויות שפועלות בגבורה לא בגלל שהעלילה מחייבת אותן, אלא בגלל שהן מאמינות במשהו גדול מעצמן. "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם" מוזכר רק פעם אחת בסרט, וזה מצוין, כי הסרט מראה - ולא מספר - מה משמעות הביטוי הזה.
"שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן" הוא רק החצי הראשון של הסיפור, וסרט ההמשך יגיע רק בהמשך לבתי הקולנוע בארץ. בעוד הקרדינל רישלייה (אריק רוף) הנורא נמצא בסרט, הוא אינו האנטגוניסט העיקרי, והמוסקטרים מגלים רק חלק אחד של העלילה המורכבת להדיח את המלך. אין בזה שום דבר רע, שכן עיבודים רבים ממהרים בעלילה, והגרסה הזו נותנת לדמויות ולתככים המלכותיים זמן לנשום.
בסופו של דבר, כל כך הרבה עיבודים ניסו לגרוף כסף מהיר ממשהו מוכר, והנה - סוף סוף, יוצר קולנוע לוקח סיפור ישן ומחליט לתת לו את תשומת הלב, התקציב והמחשבה הראויים. אולי יוצרי קולנוע נוספים יילכו אחר הדוגמה של בורבולון, ונזכה לראות גרסאות של המלך ארתור או רובין הוד, שמתייחסות לחומר בכבוד, ולא שונה מהגיבורים הרומנטיים שראויים ליותר מהכרה בשמם.
שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן | Les Trois Mousquetaires: D'Artagnan – עכשיו בבתי הקולנוע.
פרטי הסרט מבוססים בין היתר על TMDB. This product uses the TMDB API but is not endorsed or certified by TMDB.

