כסרט מרגש ומגולם היטב, "בלפסט" בוחן את ההחלטות שמשפחות מקבלות בעקבות הרס ומהומה. זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של בראנה מזה שנים
.
אחרי שורה של הופעות בימוי בינוניות בשנים האחרונות, קנת בראנה מצא משהו מיוחד ב-"בלפסט", סיפור חצי אוטוביוגרפי המשמש כמכתב אהבה לעיר הבירה של צפון אירלנד. הסרט נכתב ובוים על ידי בראנה, ו-"בלפסט" מהדהד בדרכים עמוקות ובלתי צפויות. זהו סרט מרגש ומגולם היטב, הבוחן את ההחלטות שמשפחות מקבלות בעקבות הרס ומהומה. כאמור, זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של בראנה מזה שנים.
העלילה מתרחשת בסוף שנות ה-60, ועוקבת אחר באדי (ג'וד היל) ובני ביתו ממעמד הפועלים - אמו (קאיטריונה באלפה), אביו (ג'יימי דורנן), אחיו (לואיס מק'אסקי) וסבתו וסבו (ג'ודי דנץ' ו-קיארן הינדס) - שעולמם מזועזע לאחר תקיפה על הקהילה האירית הקתולית בשכונה, על ידי קבוצה של פרוטסטנטים. כך מתחיל מה שמכונה כיום 'הצרות', סכסוך אתנו-לאומי שנמשך שלושה עשורים. בין המתח לבין השאלה אם לעזוב את בלפסט או להישאר, בראנה חוקר את פרק הזמן הסוער הזה דרך עיניו של באדי.
"בלפסט" הוא סרט על חייו של בראנה (על פי תסריט שכתב במהלך הסגר בקורונה), ובראנה רוצה לחזור אל העבר בצורה נוגה, אך בתקווה אידיאליסטית. זהו הצצה אל זמן ואל המקום שמרגישים כל כך קרובים - אך כל כך רחוקים, מכוונים באהבה תוך ביקור מחדש באירועים דרך עדשת הזיכרון - מפורטים במידה, אך מטושטשים. "בלפסט" בהחלט מתמקד יותר ברגשות שהוא מעורר, בספציפיות שהוא מפרט, ובתחושה העמוקה של אובדן ואהבה בכל דבר. זהו סרט אישי מאוד עבור בראנה, אבל הוא מחזיק בקשר אוניברסלי לכל מי שאי פעם נאלץ לעזוב את מולדתו בשל סכסוכים וסערות. הסרט מדבר על האהבה והעומק של השורשים של האדם ועד כמה הם יכולים להיות קשורים לעבר, וגם על הדרכים שבהן זה משפיע על זיכרונות של רגע שאבד.
בסרטו של בראנה, האנשים של בלפסט והקהילה חשובים לא פחות מכל דבר אחר שקורה בסיפור. זה מה שהופך את "בלפסט" ליעיל כל כך מבחינה רגשית, כאשר בראנה מאזן בין הומור לבין רצינות האירועים ההרסניים ומשני החיים שקורים סביב הדמויות. אמנם אין לו בהכרח משהו חשוב לומר על הקונפליקטים הכוללים והשנאה שהייתה קיימת בקהילה האירית הקתולית שעדיין מתגוררת בעיר, מלבד היותה נוראית ומחרידה באותה תקופה. "בלפסט" משדר תקווה המוגברת על ידי החייאת האחווה של האנשים והאנרגיה התוססת של השכונה דרך עיניו של ילד.
הסרט יכול להיות מרגש מדי לפעמים, עד כדי שמדלג על חקירה מעמיקה יותר של פגיעות ודינמיקה של אופי. יש הבלחות קטנות של הבנת הסביבה, בעיקר בדחיפה והמשיכה בין הדמויות של דורנן ו-באלפה, שנלחמים לעתים קרובות על בטיחות ומצב משפחתם. אבל "בלפסט" מתמקד בצד האישי שמביא את השמחה ואת התווים הקודרים לחיים. הצילום בשחור לבן של האריס זמברלוקוס משרה תחושה מיושנת, בעוד שהצבעים שמסיימים את הסרט שוטפים את המסך בצילומי האוויר של העיר ומשמשים תזכורת לחלוף הזמן. זה נוגע ללב, גם אם קורע לב בבת אחת, התמונות הללו מדגישות בבירור את המסר: בלפסט, עדיין כאן, למרות הכל.
חלק גדול מהרגש המבעבע אל פני השטח נובע מהמשחק של באלפה ו-דורנן, שהדינמיקה שלהם מניעה מרבית מהסרט. הם דמויות מרכזיות גם כשהם נשארים בפריפריה של הסיפור, אבל הם משקיעים הרבה לב בתפקידיהם כהוריו המסוכסכים של באדי. היל בתור באדי הוא כדור של אנרגיה, מבוגר מספיק כדי להבין דברים מסוימים על המצב של בלפסט וצעיר מספיק כדי לא לדעת את גודלו. להיל יש נוכחות נפלאה, ומציע מבטים מהורהרים כשהוא מצותת לשיחות של הוריו, עם מידה נכונה של כנות חסרת בושה לגבי רגשותיו. נקודת המבט שלו מפתחת את הסיפור של "בלפסט" וההופעה של היל מביאה את הרמה הנכונה של ריחוף אל תוך הדרמה המתפתחת. לדנץ' ו-הינדס יש נוכחות חזקה בתור הסבא והסבתא, שעדיין מעריצים זה את זו אחרי כל כך הרבה שנים ביחד.
האופי האישי של "בלפסט" מעניק לו יותר משמעות, ובראנה צולל לתוך באר של עברו כדי לדלות החוצה את הרגשות המקיפים את הסיפור. האיזון בין הומור ודרמה מסייעים לקצב של הסרט, גם כאשר היבטים מסוימים של הנרטיב הופכים מעט מייגעים לקראת סוף הסיפור. זה כאילו בראנה עצמו לא רוצה להשאיר את בלפסט מאחור, מה שיכול להאט את הסרט בדיוק כשהוא מגיע לסופו. עם זאת, בראנה יוצר בקפידה סיפור שהוא בסך הכל מרגש ומבוסס, יפהפה ובעיקר שובר לב.
הסרט "בלפסט" | "Belfast" - עכשיו בבתי הקולנוע.
