ביקורת סרט: הבמאי יצר נוף תפאורתי שומט לסת, סוריאליסטי, נוסטלגי ומצחיק בצורה מוזרה ומרוחקת
.
"אסטרואיד סיטי" הוא הסרט שהבמאי ווס אנדרסון ניסה לעשות כבר 20 שנה. הזיקוק היפהפה של מה שהבמאי הביא לקולנוע יצר נוף תפאורתי שומט לסת, סוריאליסטי, נוסטלגי ומצחיק בצורה מוזרה ומרוחקת. זה מרגיש כאילו אנדרסון ממציא את הסרט תוך כדי תנועה, כאילו אין לו מושג לאן הוא הולך מסצנה אחת לאחרת. בדרך כלל, זה מוביל לאיבוד עשתונות, אולם הבמאי מצא דרך להפוך כל סצנה למעניינת - והצופה נכנס לראשו של אנדרסון למשך 104 דקות, כולל כותרות הסיום. כדי להיות ברור, אנדרסון אמנם מציע קו עלילתי, אבל אין הרבה ממנו, ועובדה זו יוצרת מעט ריחוק מהצופים. יחד עם זאת, זו יצירה קולנועית נועזת, כי היא לא רק מבדרת את הקהל, אלא גם עושה זאת תוך כדי הפתעה אחר הפתעה, ואי אפשר לנחש איזו מוזרות חדשה תגיע בסצינה הבאה.
הפינוק המוכר של אנדרסון הוא ללהק פנים מוכרות של שחקנים ידועים לתפקידים מינוריים ביותר. בהרכב הראשי מופיעים אמנם סקרלט ג'והנסון, טום הנקס ו-ג'ייסון שוורצמן - אבל לשוט או שניים מופיעים גם ג'ף גולדבלום שיש לו שורה אחת בלבד, או מאט דילון, שיש לו סצנה קטנה אחת ומבלה את שאר הסרט בעמידה. זה מסיח את הדעת, ואנדרסון בהחלט עושה את זה כעוד מכשיר מרחיק, ומזכיר לקהל שהכל מלאכות - זה רק סרט. אבל כשרואים את הכוכבים הגדולים בצד הבמה, קשה שלא לראות בליהוק שלהם אגו-טריפ של הבמאי, אשר מתהדר בשחקנים בעלי שם ענק, שמוכנים לקחת כל תפקיד באחד מהסרטים שלו.
"אסטרואיד סיטי" מתרחש ב-1955, ומתואר כעלילה בתוך סיפור, שמתחילה בשחור-לבן, כאשר בריאן קרנסטון מופיע כמנחה טלוויזיה המציג סופר (אדוארד נורטון) וסדרת שחקנים שייקחו חלק בדרמה שלו. לאחר ההקדמה, הסרט עובר לצבע ולתפאורה בכל צבעי הקשת בעיירה של 80 איש בצומת של נבאדה, קליפורניה ואריזונה. העיירה נראית כאילו שום דבר לא אמיתי בה - ובכוונה. פלטת הצבעים היא ברובה בצבעי חימר, כתום, טורקיז ותכלת, פסטלים רוויים עמוקים ומקסימים לעין. אנדרסון מתענג על ההיכרות שלנו עם העיר, ומשתמש בסיבוב של 360 מעלות עם המצלמה, כדי שנוכל לשאוף הכל פנימה.
שוורצמן מגלם אלמן שלוקח את בנו הבכור ושלוש אחיותיו הקטנות לגור בביתו של חותנו (הנקס). המכונית שלו מתקלקלת בעיר, שם עומד להתרחש אירוע של צפייה בכוכבים. לפיכך, מתכנסים אנשים רבים לעיירה הקטנטנה הזו, כולל ג'והנסון, המגלמת כוכבת קולנוע שבתה משתתפת בתחרות מדעית.
אפשר לתאר את "אסטרואיד סיטי" כקומדיה, אבל אין בה דברים מצחיקים. במקום זאת, ההומור כאן מגיע ממה שהוא מוזר בצורה משעשעת. שוורצמן, שמיומן במיוחד בהליכה על הקו הטונאלי ומלאת הפטפטת של אנדרסון, זוכה לסצנה שבה הוא אומר לילדיו שאמם נפטרה: הוא מרים קופסת פלסטיק עם האפר שלה ופותח חלקית את המכסה כדי להראות את התכולה, והמחווה הזו היא סמלית: מוזרה, קומית ביודעין ועם זאת אנושית ומלבבת.
בסופו של דבר, העלילה כה מטורפת שהיא גם משלבת במעורפל בחייזרים מהחלל, אם כי לא ניתן להסביר את המשמעות של "אסטרואיד סיטי" במונחים של האירועים שלה. המשמעות קשורה יותר למצב הרוח, להומור המוזר, לתשומת הלב לפרטים החזותיים, לאיכות העצב וקבלת היגון. לעתים קרובות ליוצרי הקולנוע הנעלים ביותר - כמו טרנס מאליק, אינגמר ברגמן ו-אלפרד היצ'קוק - יש את היכולת לתקשר את התודעה שלהם, כך שמקבלים את התחושה שהצופים נמצאים בתוך הראש שלהם. אנדרסון התקרב לעשות זאת בעבר, הפעם הוא באמת עושה זאת.
אסטרואיד סיטי | Asteroid City - עכשיו בבתי הקולנוע.
