ביקורת סרט: חוויה קולנועית שהיא חקר נפשה של רקדנית אקזוטית המתנסה בחלום האמריקני. מזכיר את "אישה יפה"?, אלא שהסרט מגיע עם רמות פרועות של מיניות, הומור וכאוס
שון בייקר הוא במאי קולנוע שיודע מה צריך לעשות כדי ליצור סרט על חוויות אנושיות טראומתיות, תוך אמיתות וללא שיפוטיות. ב-"פרויקט פלורידה", הוא הביא את הקשיים איתם מתמודדת אם חד-הורית המגדלת ילדה צעירה במלון דרכים. בסרט "מנדרינות" יצר שברון לב מנקודת מבט ייחודית על עובדות מין טרנסג'נדריות. עתה הוא יוצא בסרט שהוא למעשה סיפור הפוך לסרט "אישה יפה", או אולי תרצו עלייתו ונפילתו של החלום האמריקני, דרך עיניה של רקדנית אקזוטית. "אנורה" הוא סיפור לא מציאותי, על חייהם של העשירים כקורח, מלא בכאוס, עליזות, מיניות והופעה מדהימה של מייקי מדיסון.
אנני (מדיסון) עובדת במועדון ריקודים אקזוטי בעיר ניו יורק. בזכות האישיות המבעבעת שלה, התבונה המהירה ותנועות הריקוד הסקסיות שלה, היא מסובבת את הלקוחות שלה על האצבע ודי בקלות. ערב אחד, אנני פוגשת את איוון (מארק אדלשטיין), בחור יהודי-רוסי צעיר ועשיר שמבזבז את חייו על מסיבות, סמים ומשחקי וידאו. השניים מתחברים מיד בהתחשב בכך ששניהם מדברים רוסית, אם כי אנני מגששת בצורה מקסימה ברזי השפה. אחרי מספר פגישות פרטיות, איוון מחליט שהוא רוצה את אנני לעצמו.
הדרמה של בייקר היא עדכון גרסה ל-"אישה יפה" של גארי מרשל, אלא עם יותר טירוף, משיכה מינית וכיף, ממה שאי-פעם ניתן לדמיין. זהו מחקר על עולם הריקוד האקזוטי וכיצד הוא מתפתח לסיפור אהבה סוער, ובכך "אנורה" הוא תענוג. כאשר אנני ואיוון הופכים לזוג, בייקר משתמש במערכת היחסים שלהם כדי להמחיש את החלום האמריקני בצורה שמעולם לא ראינו. עולמה של אנני עם איוון מתרכז בסקס, סמים וכסף – דברים שהיא מסתגלת אליהם במהירות. כשאיוון מציע לה נישואים, לאנני קל מדי להגיד כן.
מכאן, בייקר מאפשר לנו להשתעשע עם סיפור הסינדרלה של אנני. יש רומנטיקה (לפחות באופן שאיוון חושב), חיבור אמיתי בין שתי נשמות הבנויות על תשוקה ותאווה, ועולם של בידור למכביר. אם "אישה יפה" היה הרפתקה רומנטית של אנשים שחוגגים את התשוקה האותנטית שלהם זה לזו, "אנורה" זה אותו הדבר רק בעוצמה מכופלת פי כמה וכמה. הסיפור של בייקר מביא את סגנון החיים החדש של אנני ואיוון – שכולו סערות של רגש, נסיבות בלתי אפשריות וקסם מתוק להפליא. אי אפשר שלא לעודד אותם באושר החדש שלהם.
יחד עם זאת,, אושר עבור אנני לא היה מעולם המטרה הסופית. כידוע, התסריט של בייקר מביא חוויות אנושיות, אולם הדרמה גם חייבת להחזיר את הדמויות למציאות. הבמאי עטור השבחים לא רק בונה את זה שלב אחר שלב, אלא הולך בכל הכוח כדי להבליט את הבלגן במערכת היחסים של אנני ואיוון. כתוצאה מכך, "אנורה" מתפתח מדרמה רומנטית לא סבירה למסע חיפוש כאוטי, שבטוח יגרום לצופים לצחוק מהבטן.
הסרט עובד מכמה סיבות: למרות היותו סיפור לא מציאותי, בייקר שם את יהבו כדי להבטיח שהתוצאה הסופית תהיה משחררת ומהנה. יחד עם זאת, זה לא רק סיפור על סמים, סקס וכסף. בייקר ברור לגבי הרצונות של אנני – כלומר, מאחר שגדלה בבית הרוס ללא מישהו שיקנה לה אהבה אמיתית ללא תנאים, אנני נמשכת לעוונות כדי למלא את החלל. עם זאת, בייקר מבטיח לנו שלהחזיק בסוג כזה של אהבה – זה לא קל. כלומר, אם זה בא בקלות, זה בדרך כלל מלווה בהבטחות מפוקפקות ושברון לב.
בהתחשב באופי רכבת ההרים של התסריט, המטרה החשובה ביותר של "אנורה" היא לבדר תוך מתן תובנה על אופן החשיבה של אישה צעירה ושבורה. כמובן, זה לא היה אפשרי ללא משחק מופתי של מדיסון, אשר מפגינה אורך רוח לוהטת, תוך הקרנת אישיות מתוקה ומקסימה, ואי אפשר שלא להתאהב בה. אם אי פעם היה זמן לפרוס את השטיח האדום ולשים שחקנית חדשה על המפה, זו היא. מדיסון היא כוכבת – וכמובן ששאר השחקנים תומכים בכל רגע.
בסיכומו של דבר, "אנורה" הוא למעשה חקר נפשה של רקדנית אקזוטית, שמוצע לה החלום האמריקני המגיע עם רמות פרועות של הומור, כאוס ומיניות. סרטו של בייקר הוא לא רק אמנות קולנועית משעשעת, אלא יצירה חשובה שמתיישרת עם התשוקה של יוצר הסרט להציג חוויות אנושיות ללא שיפוט. למרות שהתסריט מקצין לפעמים לכיוון המופרך, זוהי תוספת מבורכת המספקת את הבידור שסרטים כאלה זקוקים לו. בזכות ההופעה המושלמת של מדיסון, ולאחר שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, "אנורה" בטוח יהיה השיח בפרסי גלובוס הזהב ובאוסקר 2025.
אנורה | Anora – עכשיו בבתי הקולנוע.
