כמחווה לסגנון הסרטים הצרפתיים הרומנטיים מסוף שנות התשעים, "חנות ספרים בפריז" מנסה לעורר סימפטיה, אולם לא מותיר חותם
.
אפשר לחוש ש-"חנות ספרים בפריז" הוא סרט מאוד אישי של הבמאי סרג'יו קסטליטו. הפרויקט התחיל כתסריט של הבמאי האיטלקי המפורסם, אטורה סקולה, שלמרבה הצער נפטר לפני שהספיק לצלם אותו. בסופו של דבר הסרט הופק, בזכות חברו הטוב, קסטליטו - שישב במקומו בכס הבמאי ואף לקח על עצמו את התפקיד הראשי. התוצאה היא סיפור שנוגע ללב, מנסה גם לעורר סימפטיה, אולם לא מותיר הרבה חותם.
אנחנו עוקבים אחרי מוכר הספרים האיטלקי, וינצ'נזו, שבאופן לא מפתיע - מנהל חנות ספרים בפריז. אחרי טרגדיה שהותירה את בתו יושבת לבדה ומדוכאת בקומה הראשונה מעל החנות - משותקת מהמותן ומטה, שניהם בוחרים לבודד את עצמם מהעולם החיצון.
עם זאת, אי אפשר להתחבא לנצח, כי יום אחד העולם מתרסק לתוך חנות הספרים, בדמות השחקנית הגדולה ומלאת האנרגיה, יולנד, בגילומה של ברניס בז'ו, שרוב הצופים בוודאי זוכרים אותה מהסרט "הארטיסט". וינצ'נזו ויולנד לא יכלו להיות שונים יותר, אבל כשהם כל הזמן נתקלים זה בזו, הם גם מעשירים את חיי הרגש של שניהם.
התפאורה של הסרט היא לחלוטין חנות הספרים, אבל הסרט סובב סביב שלושת הגורלות האנושיים, שכולם מושפעים מהמפגש אחד עם האחר. מדובר בהפקה צבעונית, שבה אחראית בעיקר יולנד על תנועות הידיים הגדולות, בעוד ששאר הסרט מתאפיין בדקויות אלגנטיות יותר. רוב הסצנות מורכבות משני אנשים שמדברים זה עם זה, בעוד שהם חולפים על פני המצלמה, בעת שהיא עוקבת אחריהם בשכונה הפריזאית התיאטרלית. למרות שדמותה של יולנד כל כך מוחצנת, וצריכה לבטא כל מחשבה, זה עדיין נשאר סרט מאוד אינטימי ורגיש על יציאה מהקליפה ומאזור הנוחות.
השבח הגדול ביותר שניתן להעניק לסרט "חנות ספרים בפריז" הוא שהוא בכלל לא מתאים לסגנון הקולנועי המודרני, ובטח שלא לעונת סרטי הקיץ. הוא שקט במקום שבו סרטים אחרים רועשים, אינטימי במקום שבו אחרים בומבסטיים, והוא יודע לנצל את אורכו ולא להכביד במשך שעה וחצי. אולי הסרט לא באמת ישנה את החיים של הצופים, אבל לזמן מה תיבלעו באווירה רומנטית ומסבירת פנים.
חנות ספרים בפריז | A Bookshop in Paris - עכשיו בבתי הקולנוע.
