ביקורת סרט: "החוחית" עשוי להיות מעט מבולגן מי שלא קרא את הספר, אולם הקצב האיטי בהתפתחות הסרט אמנם לא מרדים, אלא מותיר זמן לדמיין את הפיסות החסרות בתסריט
לעבד לסרט את הספר "החוחית" של דונה טארט זה משימה לא קלה. הרומן זוכה פרס פוליצר (שיצא לאור בשנת 2013) משתרע על 838 עמודים בעברית, עת הוא עוקב אחר התקופות הסוערות בחייו של תיאודור 'תיאו' דקר. יש פה הרבה מעבר ל'רק אורכו של הספר לעומת הסרט' (כאשר מבקרים טענו שלא ניתן להצליח במשימת עיבוד קולנועי לספר), "החוחית" עוסק בצירופי מקרים קוסמיים ובפיתולי גורל דרמטיים כאשר הוא בוחן אובדן, טראומה, אשמה, הישרדות, אהבה וכיצד שבריריות הקיום האנושי מעניקה לאמנות את משמעותה. במילים אחרות, התסריטאי פיטר סטראואן ("החפרפרת") והבמאי ג'ון קרולי ("ברוקלין") ניסו להימע מקיצוץ בעלילה מהרגע שהסכימו לקחת על עצמם הפקת סרט זה – תוך ניסיון אמיתי להיות נאמנים למקור. בוויזואליות מדהימה ומאוד שאפתנית, "החוחית" עשוי להיות מעט מבולגן מי שלא קרא את הספר, אולם הקצב האיטי בהתפתחותו אמנם לא מרדים, אלא מותיר זמן לדמיין את הפיסות החסרות בתסריט.
בהתאם לסיפור המקורי, "החוחית" מתמקד בשתי תקופות מפתח בחייו של תיאו. הראשונה, כשהוא ילד בן שלוש-עשרה (אוקס פגלי), המסרב להתאבל על מות אמו, שנהרגה בהפצצת טרור במוזיאון המטרופוליטן. השנייה מתרחשת שמונה שנים לאחר מכן, כאשר תיאו (אנסל אלגורט) מתפרנס ממכירת עתיקות. בניסיון לעבות את הרומן המקורי של טארט, הסרט נע בצורה לא ליניארית, קופץ קדימה ואחורה בין נקודות בזמן, במשך כמעט שעתיים וחצי. זה המקום בו "החוחית" מתחיל להסתבך: בדרך כלל יש היגיון ברור לעין לגישה אימפרסיוניסטית זו, אולם פה לא תמיד ברור מדוע המעברים עוברים בבת אחת מהעבר לעתיד (ולהפך) באופן זה.
באופן תיאורטי, לסרט "החוחית" יש כיוון נכון. זה סיפור על איך העבר שולט בנו באופנים כמעט קוסמיים, כך שזה נראה הגיוני שהסרט ישחק עם הזמן. ברם, קפיצות אלו גורמות למסעו של תיאו להרגיש מלאכותיים על המסך הגדול. בנוסף, זה גם מותיר ל-"החוחית" מעט זמן לחקור באמת כל מערכת יחסים של תיאו, בין אם זה עם סמנתה ברבור (ניקול קידמן) - האישה העשירה המאמצת אותו אחרי מות אמו, או ג'יימס 'הובי' הובארט (ג'פרי רייט) - אומן עתיקות שהופך למנטור שלו. זו בהחלט לא אשמת השחקנים, אך יחסי הגומלין של תיאו עם הדמויות ההוריות שלו נותרים חלולים ולא שלמים.
האובססיה 'הרומנטית' של תיאו לפיפה (המגולמת על ידי אשלי קאמינגס בבגרותה), הילדה ששרדה גם היא מהפיצוץ במטרופוליטן, והאירוסין לבתה של סמנתה, קיטסי (ווילה פיצג'רלד), אמורים להפגין ריקנות בכוונה תחילה. ובכל זאת, דמויות המשנה בסרט "החוחית" נראות כאילו הן מתחרות על זמן מסך, עם מרחב מוגבל להפגין את הפילוסופיה שלהן. זה במיוחד המקרה בסצנות עם אביו המכור 'להכל' של תיאו, לארי (לוק וילסון) וחברתו קסנדרה (שרה פולסון), כמו גם בוריס פבליקובסקי הצעיר (פין וולפהרד) - בנו של מהגר אוקראיני שהופך לחברו הקרוב ביותר של תיאו. זה גם המקום בו "החוחית" הופך למגושם ונצלני, כיוון שהוא מתמודד (או בוחר שלא להתמודד) עם רגעים שבהם בני נוער סובלים מהתעללות רגשית ופיזית, וייתכן אף משיכה פיזית בין השניים - שמעולם לא מתממשת.
בהחלט יש משהו ראוי להערכה בסרט "החוחית" ובסיפור הסיפורים המכוון לפרטיו, אפילו אם התנודתיות הגדולה בזמן והניסיונות של התסריט לדחוס כל כך הרבה מהספר המקורי של טארט לחבילה תמציתית ביותר. הוויזואליות של הסרט צפופה באותה מידה במרקם ובגוונים, אולם מגובשת הרבה יותר, וזאת בזכות הצילום הגאוני של הסינמטוגרף האגדי רוג'ר דיקינס ("בלייד ראנר 2049", "סקייפול", "סיקאריו"). "החוחית" יכול להזכיר את עבודתיו הקודמות של דיקינס בהן הוא השתמש באופן חכם בחושך ובאור, וגם בצורה שהוא ממזג את הפלאשבקים הצבעוניים של תיאו מיום הפיצוץ של המוזיאון עם החזון הקריר של ניו יורק, והבדידות של לאס וגאס (שם מתגוררים לארי וקסנדרה). עבור קטעים יפהפיים אלו, הסרט יכול לעבוד כמעט כסרט אילם, ואין ספק כי יהיה מועמד לאוסקר.
למען ההגינות, מרבית הטרוניות שהגיעו ממבקרים בעולם כלפי הסרט הייתה שאינו מצליח להתעלות על הרומן המקורי של טארט. העריכה הצולבת בזמן לכרונולוגיה של הסיפור, ולעיתים מבלבלת, מנסה לכסות כמה שיותר נקודות עלילתיות מהספר ולהתמודד עם נושאים אלו - עד כדי כך, שקשה לדעת מה הסרט מנסה להיות. אך שוב, מגיע לסרט "החוחית" את הכבוד הראוי להתמודד עם אתגר כה מרתיע בכנות וזאת תוך כדי אמנות גבוהה, עד כדי הערצה.
