זה לא סוד ש”הנוקמים: מלחמת האינסוף” הוא אחד הסרטים המצופים ביותר בשנים האחרונות. סדרת גיבורי העל המבוססת על חוברות הקומיקס הפופולריות של מארוול דאגה לספק לנו בעשור האחרון לא מעט שוברי קופות מהנים המבוססים על דמויות עליהם גדלנו, כשהנוכחי אמור לחתום את רוב אירועי הסרטים שקדמו לו (מבלי להתייחס להמשך שצפוי לעלות לאקרנים באביב 2019, עליו טרם ידועים פרטי עלילה).
בהמשך לאירועי הפרקים הקודמים, הפעם הטיטאן תנוס נכנס לנעלי הנבל-על, אשר פולש לכדור הארץ כדי למצוא את אבני האינסוף ולהשתמש בהם כדי לכופף את המציאות לרצונו – וכך הנוקמים, שומרי הגלקסיה, הפנתר השחור, דוקטור סטריינג’ ועוד שלל גיבורים מוכרים נאלצים לשתף פעולה ולעצור את תנוס לפני שמשימתו תושלם.
מלאכת הבימוי הושארה הפעם בידי ג’ו ואנתוני רוסו, שכבר הוכיחו שבידם הכישרון לייצר סרטי קומיקס מוצלחים כמו “אנטמן” המודע-לעצמו ו”קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים” הרציני. הפעם המטלה גדולה מאי פעם: עליהם היה לנסות לשדך בין כל גיבורי העל, הנושאים תמות שונות ולחבר את כולם לכדי עלילה קוהרנטית שלא תרגיש תלושה או מאולצת. הוסיפו לכך רעש יח”צני בנוי היטב, לצד הייפ מוגבר שמגיע מצד מכורי הקומיקס, פי כמה בסרט מסכם שכזה – ותקבלו רף ציפיות שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. למזלנו, האחים הכישרוניים עמדו זאת בגבורה: מדובר באחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנראו על המסך הגדול בשנים האחרונות, אם לא המשובח שבהם.
אחת מיכולותיהם המשובחות של האחים רוסו היא להצליח לשנות את האווירה בהתאם לדמויות המוצגות באותם רגעים. כך לדוגמא סצנה של שומרי הגלקסיה הצליחה להעביר במדויק את הטון הילדותי המצופה מהם, כיאה לשני הסרטים בכיכובם שקדמו לנוכחי. אנו גם זוכים לכמה הופעות משעשעות של תור, עטופות באווירת “תור: ראגנארוק” המעולה ומההתנשאות המיוחדת של איירון מן או תחושת השליחות היומרנית של קפטן אמריקה אף פעם אי אפשר לשבוע.
מצד הנבלים, אנו זוכים להכיר כמה טיפוסים חדשים שכנראה יזוהו בעיקר על ידי מכורי מארוול הכבדים, ובראשם תאנוס – הנבל המסקרן והמפותח ביותר שנצפה ביקום הקולנועי של חברת הקומיקס האמריקאית. הצופים לא מסתפקים בתירוץ תלוש של אויב חלול המחפש להשמיד את העולם, אלא שזוכים להכיר מקרוב את ההיסטוריה שלו, מניעיו, צדדים שלא ציפינו להיחשף אליהם וכמה הפתעות עלילתיות שמסירות ממנו חד-מימדיות ושטחיות שהתרגלנו להסתפק בהם בסרטי אקשן טיפוסיים אחרים.
עוד עניין שחשוב להתייחס אליו הוא הקושי בשילוב דמויות כה רבות ובאופן טיפולו של הסרט עם הנושא: כידוע, הסרט צפוי היה להכיל מספר עצום של דמויות מפתח וגיבורי על שלא ניתן להחסיר מ”מלחמת האינסוף”. שמחנו לגלות שלמרות החשש שכל דמות תקבל כמה דקות של זמן מסך רק כדי לרצות את מעריצי הסדרה, ישנה התייחסות נאותה לכל הדמויות ורובן מקבלות אזכור כזה או אחר, המבוסס מן הסתם על מידת הפופולריות שלהם. חשוב לציין שלא מעט גיבורים, הזניחים מבניהם, פשוט “היו שם”, לפעמים תורמים באופן מינורי לאווירה ולעיתים זורקים משפט לאוויר רק כדי להזכיר לצופים שהם חלק מהסצנה. ועדיין, זה מבוצע לא רע בכלל – התייחסות לכל כך הרבה גיבורים מוערצים היא בגדר משימה בלתי אפשרית והסרט מבצע זאת באלגנטיות נעימה, מבלי לפגוע בקצב או לגרום לצופים להרגיש שהתבצע כאן ניסיון לראות את כולם אבל בפועל לא לראות כלום.
ואי אפשר בלי להתייחס לפן הטכני: צפינו בסרט באולם ה-IMAX ביס פלנט ראשל”צ ובדרך גם גילינו שהוא מתיימר להיות הסרט ההוליוודי הראשון שצולם כולו בפורמט הצפייה הרחב במיוחד. המשמעות היא 26% יותר תמונה על שטח המסך מאשר באולם קולנוע רגיל. במקרה גם צפינו בגרסת ה-3D של הסרט, כך שנוכל רק לקוות שתצליחו לדמיין את המחזה המפואר שנגלה בפנינו, הודות לשילוב בין מסך עצום לדמויות שמתעוררות לחיים ויוצרות לא מעט רגעים מטלטלים שגורמים לקהל להרגיש חלק בלתי נפרד מהסיטואציה.
העלילה המסעירה שהצליחה להעביר 160 דקות ברגע, האזכור הנאות לדמויות הרבות, האפקטים המרהיבים הודות למערכות קולנועיות משובחות וחווית ההנאה הכללית שהייתה לא פחות ממושלמת – כל אלו הופכים את “הנוקמים: מלחמת האינסוף” לסרט פנטסטי שאסור לפספס, גם אם אינכם מושבעי קומיקס כבדים.