משהו רע מאוד עובר על סקרלט ג'והנסון בתקופה האחרונה, כפי שכבר ציינתי לא מזמן בביקורת לסרט הרוח במעטפת. הדבר מפתיע ומקומם, היות ומדובר באחת השחקניות ההוליוודיות שאני יותר מעריכה ועדיין שומרת לה חסד נעורים בגלל תצוגת המשחק הנהדרת שלה בסרט נערה עם עגיל פנינה משנת 2003 ולא רק. אין ספק שהעולם הקולנועי השתנה בצורה משמעותית בעשור האחרון, אך זה לא אומר ששחקני איכות צריכים להשתנות גם הם ולהתפשר על סוג הסרטים שבהם הם בוחרים לשחק. בייחוד כאשר מדובר בשחקנית מוערכת כמו ג'והנסון. לכן, ברגע שצפיתי בטריילר של לילה קשוח והבנתי שהיא הולכת לככב בתפקיד הראשי בסרט קומדיה, ידעתי שמדובר במתכון לאסון. ובסופו של דבר, גם צדקתי.
עלילת הסרט סובבת סביב ג'ס (סקרלט ג'והנסון), אליס (ג'יליאן בל), פרנקי (אילנה גלזר) ובלייר (זואי קרביץ), אשר הכירו בשנה הראשונה של הקולג' ונשבעו לא להיפרד יותר לעולם. כפועל יוצא מכך, הן נפגשות לאחר עשר שנים כדי לחגוג את מסיבת הרווקות של ג'ס. אל סוף השבוע הפרוע שלהן במיאמי מצטרפת גם פיפה (קייט מקינון), חברתה של ג'ס מאוסטרליה. מה שמתחיל כמסיבת רווקות טיפוסית הכוללת הרבה אלכוהול וקוקאין, מקבל במהרה תפנית דרמתית כאשר אליס הורגת בטעות את החשפן שהבנות הזמינו לג'ס. מכאן ועד סוף הסרט, הבנות מנסות להבין מה עליהן לעשות כדי לא להיכנס לכלא בעקבות המעשה והלילה הופך לאפל ומלא זוועות. בין לבין אנחנו זוכים להופעה ביזארית מאוד של דמי מור שגורמת לנו להרים גבה בתהייה ולהתפלל שהיא תצא לפנסיה ותפסיק להביך את עצמה בהופעות אורח מסוג זה.
מה לא בסדר בסיטואציה?
לצפות בג'והנסון האהובה (כן, אהובה. אני תמיד אסלח לה על כל הסרטים הגרועים שלה) עושה את הדברים שהיא עושה בסרט הזה היה פשוט מביך – לא יודעת בשביל מי יותר – בשבילי או בשבילה. אי אפשר שלא לשים לב שהיא לא נמצאת במקום הטבעי שלה, שהיא מרגישה לא בנוח ובעיקר – שהמשחק שלה מאוד מאוד מאולץ. הבעות הפנים שלה לאורך כל הסרט היו לא אמינות בעליל ונראה כאילו הדבר הכאיב לה פיזית. הוליווד מלאה בשחקניות קומיות נהדרות ועדיף היה אם היו בוחרים באחת מהן וחוסכים מכולנו את עוגמת הנפש.
אין ספק כי איכותו של שחקן טוב מתבטאת, בין היתר, גם ביכולת שלו לגלם דמויות שונות ולצאת מאזור הנוחות שלו. הדבר עבד היטב, למשל, בשביל בראדלי קופר, שעשה את הפריצה הגדולה שלו כשחקן קומי בסרט בדרך לחתונה עוצרים בווגאס וכבש אותי לגמרי בתפקידו הדרמתי בסרט צלף אמריקאי, אבל מסתבר שהמזל לא מעיר פנים לכל אחד. ולפעמים, כמו במקרה הנוכחי, שחקן מז'אנר מסוים צריך לדבוק באותו ז'אנר ולא לנסות את מזלו בסרטים שכל כך רחוקים ממנו.
רמת אמינות – אפס
מלבד ג'והנסון, אשר מגלמת דמות של אשה לחוצה והיסטרית שמתמודדת לתפקיד ממשלתי נחשב ומהווה קלישאה הוליוודית מהלכת, גם הדמויות של חברותיה הטובות סובלות מבעיה דומה. אליס היא לוזרית ג'ינג'ית ומלאה שרק נואשת לתשומת לב, פרנקי היא פעילה חברתית לסבית שלא מאמינה בהיגיינה ומתעקשת לצאת נגד הממסד, בלייר היא אשה עשירה ומפונקת שאוהבת לשתות ונמצאת בתהליכי גירושין מבעלה ופיפה היא היפית אוסטרלית מוזרה. כפי שניתן לראות, מסתבר שהעולם מורכב מדמויות של נשים פלקטיות חסרי כל ייחוד או מורכבות ולכולן יש רק תכונת אופי דומיננטית אחת, אשר יש צורך להחצין בצורה לא הגיונית ולבסס עליה את כל הסרט.
והדמות שאולי אף מתעלה בביזאריות שלה על כל דמויות הנשים בסרט, זוהי דמותו של ארוסה של ג'ס, פיטר (פול דאונס). פיטר מייצג – או לפחות התכוון לייצג – את הגבר של העידן החדש. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם ייצוג של גברים רגישים, מתחשבים, נחמדים ואמפתיים בקולנוע, אבל אם אותו גבר בקטע של נשים, הוא צריך להיות גם טיפה, ממש טיפה, גברי. אפילו אחוז אחד יספיק. התחושה הייתה שמישהו התבלבל וחילק לג'והנסון ולדאונס את התסריטים ההפוכים, אבל משום מה, אף אחד לא שם לב עד שהיה מאוחר מידי.
ברור לכל שתפקידה של קומדיה הוא להצחיק וחלק גדול מהעניין הוא בדמויות שלו, אבל הסרט הנוכחי הופך את התפקידים בצורה כל כך סוריאליסטית וחסרת היגיון, שקשה מאוד לחוש הזדהות כלשהי. ובעוד שהבנות מקיימות מסיבת רווקות פרועה וחסרת מעצורים, ארוסה של ג'ס וחבריו "מתפרעים" בטעימות יין במסיבה שלו ואפילו נהנים מזה! הפואנטה בכל הסיטואציה הזאת? כנראה שאין.
קומדיה? אולי אבסורד
זהו לא סוד שז'אנר סרטי הקומדיה איבד את זה לגמרי ובשנים האחרונות מתמקד בקומדיות זולות, גסות ו-וולגרית, כשתחכום, מחשבה או יצירתיות הן לא חלק מהתסריט. העלילות הן אותן עלילות, הבדיחות הן אותן בדיחות ורק השחקנים מתחלפים, וגם זה במקרה הטוב.
במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, ניתן להניח כי הכישלון של הסרט נובע מעצם בחירת התסריטאים והבמאית. תסריטאי הסרט הם דאונס (המגלם את פיטר) ולוסיה אניילו, אשר גם ביימה וזהו הפיצ'ר הראשון שלהם. מלבד היותם שותפים לכתיבה, הם גם שותפים לחיים. הם הגדילו לעשות וצירפו אליהם את אילנה גלזר (פרנקי), אשר גם עמה שיתפו פעולה בעבר בסדרה שעשו יחד. כל העניין מריח כמו סרט סטודנטים לא אפוי, כאשר סקרלט ג'והנסון משתתפת בו רק כדי לעשות טובה או כמקרה צדקה. אחרת אני לא רואה כל סיבה הגיונית לשילוב המוזר הזה.
אז תגידו לי אתם – הייתם הולכים לקולנוע כדי לראות סרט סטודנטים שלא הוקרן באף פסטיבל בינלאומי ולא זכה באף פרס? אולי, אבל רק אם מדובר בחברים טובים מאוד שארגנו לכם כרטיס כניסה בחינם.
