כמו טרילוגיות רבות וטובות לפניו, גם הסרט הזה סובל ממה שאני קוראת לו "קללת הסרט השלישי". לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהכוונה היא לסרטים כמו "מטריקס רבולושנס" ו-"באטמן: עלייתו של האביר האפל". בכל המקרים הללו מדובר בסרטים טובים, טובים מאוד אפילו, כאשר החלק השלישי שלהם היה נפילה מוחלטת. ותאמינו לי שאני אומרת את זה בכאב אמיתי, היות ולדעתי מדובר ביצירות מופת קולנועיות. אני לא יכולה להצביע על הסיבה המדויקת לכישלון של כל אחד מהחלקים הללו בטרילוגיות, אבל יכולה להניח כי עצם העובדה שמדובר בחלק האחרון והמסיים של סדרת סרטים מצליחה ורף הציפיות הגבוה והלחץ לעשות משהו גדול וטוב יותר באקורד הסיום, לא בדיוק עזרו ליוצרים לספק את הסרט הטוב ביותר האפשרי. וכך מתקבלות להן קלישאות קולנועיות מאכזבות.
יציאת מצרים – גרסת הקופים
עלילת הסרטים הקודמים מספרת על "שפעת קופים" שפרצה וגרמה להיווצרותו של זן קופים חדש ואינטליגנטי, בעל יכולת חשיבה והתנהגות הדומה לבני האדם (מה שמצחיק – אם בני האדם היו חכמים, הם לא היו מביאים את עצמם למצב הזה). קוף בשם סיזר (אנדי סירקיס, "שר הטבעות") היה הראשון שעבר את השינוי ובזכות היכולות שלו הוא הפך למנהיג הקופים. הסרט השני מספר על קובה (טובי קבל, "קונג: אי הגולגולת"), קוף השונא בני אדם ונוטר להם טינה ועל המאבק שלו ושל סיזר, אשר כל רצונו הוא להגן על הקופים ובמקביל על הלחימה בבני האדם. בסרט הנוכחי, סיזר עייף מהלחימה והוא מנסה להשכין שלום בין הקופים ובין בני האדם, אך קולונל אכזר (וודי הארלסון, "האשליה") לא נותן לו מנוח. לאחר שסיזר סופג אבדה קשה, הוא מחליט לצאת למסע נקמה כנגד הקולונל, מסע אשר יכריע את גורלם של הקופים ושל בני האדם.
מה שאמור היה להיות סיום אפי ומרשים לסאגה, מתגלה כאוסף של קלישאות הלקוחות מכל סרט קאלט אפשרי. אולי הבמאי חשב שאם הוא יישען על קלאסיקות כמו "אפוקליפסה עכשיו", "רשימת שינדלר" ואפילו על סיפור יציאת מצרים, הוא יצור אפוס מרשים, אך לא כך היה המצב. ואני, אני בכלל ראיתי בסרט הזה דמיון מפתיע לסדרת הסרטים המצוירים האהובה מילדותי בשם "המסע לעמק החלומות" (The Land Before Time), המספרת על חבורת הדינוזאורים שיוצאים להרפתקאות שונות. זה כמעט אותו הדבר, רק שבסרט יש מעט יותר דם ואלימות. אבל הבסיס זהה.
האפוס שנכשל
הסרט נפתח בצורה חזקה עם סצנת קרב מרשימה ועשויה היטב, אשר מציגה קבוצת חיילים המנסה לאתר את הקופים הסוררים ביער ולחסל אותם. הסצנה בנויה בצורה מדויקת ומכניסה אותנו לאווירת המלחמה כבר מהרגע הראשון. החשיפה הראשונית שלנו לבני האדם בסרט גורמת לנו, הצופים, להזדהות עמם מידית ולהבין שהם החבר'ה הטובים, הנלחמים בקופים המרושעים והאלימים. אך כמה שאנחנו טועים. בהמשך נגלה שהמצב הפוך והקופים הם אלו שסובלים מנחת זרועם של בני האדם ורק מנסים לשרוד. אנונימוס (לזכויות בעלי החיים, כן? לא ההאקרים) יכולים להיות גאים.
כיאה לסרט שמתיימר להיות אפוס, הוא נמשך שעתיים ועשרים דקות מייגעות מאוד. אם חצי השעה הראשונה איכשהו הצליחה לרתק אותי למסך, מה שהגיע אחר כך פשוט גרם לי לרצות ללכת לישון. בכל פעם שחשבתי שהעלילה הולכת להתקדם לקראת הסוף הבלתי נמנע, חלה תפנית נוספת שהאריכה את הסרט שוב ושוב וגרמה לי להתפלל שהזוועה (תרתי משמע) תסתיים כבר. אולי, אם מישהו היה חושב לקצר מעט את הסרט, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. אבל כנראה שאת זה אנחנו כבר לא נדע.
העלילה עצמה מתבססת על יותר מידי טוויסטים, כאשר בכל פעם אנחנו מגלים פרט מידע נוסף ומפתיע. כמו שנאמר, מרוב הפתעות, לא רואים את ההיגיון. זה נראה כאילו יוצרי הסרט נלחצו מכך שמדובר בסרט האחרון בסדרה (הנוכחית, לפחות) ומיהרו להכניס לשם את כל הרעיונות הלא ממומשים שלהם. ואם זה לא מספיק, החל מסצנת הפתיחה ועד לשניות האחרונות שלו, הסרט מצטט סצנות שלמות ומזכיר יותר מידי סרטים מוכרים. הדבר לא תמיד רע, אבל הוא עובד יותר טוב כאשר מדובר בסרט קליל יותר ולא בסרט שלוקח את עצמו ברצינות כה רבה ואז מנסה לשלב בכוח אתנחתא קומית לא מוצלחת פה ושם.
קוף אחרי בן אדם
בסרט יש ניסיון להציג את ההבדלים בין הקופים לבני האדם. אם תמיד טענו שאנחנו יותר חכמים, נבונים ועליונים מבעלי החיים, הסרט הזה מנסה להציג דווקא את הגרסה ההפוכה. מצד אחד, יש לנו את הקולונל האכזר וחסר הרחמים שחושב שהוא פרעה והקופים הם בני ישראל במצרים, בגילומו של וודי הארלסון הנהדר; ומצד שני יש לנו את סיזר, מנהיג הקופים שרק רוצה להביא את השבט שלו לארץ המובטחת ולהפסיק את המלחמה. נשמע מוכר? בכל מקרה, העניין של הצגת בני האדם כרעים והקופים כטובים הוא בעייתי וחסר אמינות. זה לא שאין בני אדם רעים, אבל באמת, הם הפכו לחיות בעוד שהחיות שהם יצרו (וספציפית, האינטליגנציה שלהם) הפכו לטובים יותר מהם? תעשו לי טובה.
הבעייתיות השנייה שאני רואה זוהי דמותו של הקולונל, הנבל השל הסרט. מדובר באחת הדמויות המוזרות ביותר שנראו על המסך בתקופה האחרונה. אי אפשר לשנוא אותו או לאהוב אותו (תתפלאו) ובוודאי שלא להתחבר אליו. גם אם היה כאן רצון ליצור דמות מורכבת, המציאות רחוקה מזה. כאשר מצד אחד אנחנו רואים איש סדיסט וחסר רחמים ומצד שני שומעים אותו מספר על המשפחה שלו, לא מתקיים איזון הגיוני ואנחנו מקבלים דמות לא אמינה וחסרת היגיון.
סיזר, מצד שני, מתנהג כמו בן אדם הלכוד בגוף של קוף. הוא יותר מידי אנושי והדבר מודגש בעצם העובדה שהוא, בניגוד לרוב חבריו, מסוגל לדבר בשפת בני האדם ואף מתנהג כמוהם. ואם זה לא מספיק, אז גם אינספור הקלוז-אפים על העיניים מלאות ההבעה שלו מדגישים את העניין אף יותר. פשוט שימו לב לאחת הכרזות של הסרט ותבינו מיד במה מדובר.
אבל סיזר הוא יוצא דופן. אומנם הוא נבון בצורה יוצאת דופן, אך חבריו הקופים לא חולקים את אותה התכונה. התוצאה של הדבר היא שמרבית הסרט אנחנו שומעים נהמות רנדומליות וצריכים לקרוא את הכתוביות כדי לקבל "תרגום" למה שהקופים אומרים. וכך, גבירותי ורבותי, חוסכים בתשלום לשחקנים שידובבו את הקופים.
נראה כי יוצרי הסרט החליטו ללכת על אפקט האפוס עתיר התקציב והאפקטים, אבל שכחו להתייחס למספר פרטים קטנים וזניחים כמו תסריט, מקוריות ויצירתיות. במקום זאת, קיבלנו סרט ארוך, משעמם ומרדים. בקיצור, יציאת מצרים – גרסת הקופים.
