ביקורת סרט: ב-"גברים בשחור: אינטרנשיונל": הכימיה הקומית של השחקנים הראשיים לא מתחברת, וזאת על רקע עלילה פגומה ותסריט לא אחיד באיכותו
הסרט "גברים בשחור" הראשון היה מקורי ומיוחד מאוד, בעת שיצא לבתי הקולנוע בשנת 1997. סרט מדע בדיוני כייפי, שבנה בעיקר על מערכת היחסים שבין וויל סמית' – כקומיקאי, אל מול טומי לי ג'ונס – גיבור פעולה קשוח, מאשר על בניית עולם דמיוני מקביל. יחד עם זאת, הסרט זכה להצלחה גדולה בזכות שחקנים אלה, ואף הוביל לשני סרטי המשך: "גברים בשחור 2" בשנת 2002 ו-"גברים בשחור 3" בשנת 2012, עם ביקורות קצת פחות מתלהבות. כעת סדרת הסרטים מקבלת מעין אתחול עם הפרק החדש: "גברים בשחור: אינטרנשיונל". הסרט מביא צוות יצירתי חדש, כמו גם זוג שחקנים מקוריים לתפקידים המובילים, אבל למרבה הצער – הכימיה הקומית שלהם לא מתחברת, וזאת על רקע עלילה פגומה ותסריט לא אחיד באיכותו.
כדי להבין כמה התסריט מסורבל ומלא קלישאות, אפשר לספר בקצרה, כי "גברים בשחור: אינטרנשיונל" מציג את מולי (טסה תומפסון), הלומדת במקרה על קיומו של הארגון 'גברים בשחור' בהיותה ילדה, וזו מקדישה את בגרותה לאיתורו. כאשר היא מצליחה במשימתה, היא מבקשת להצטרף אליו ומגויסת על ידי הסוכנת O (אמה תומפסון), טרם היא זוכה לכינוי: הסוכנת M. היא נשלחת ללונדון ונפגשת עם הסוכן H (כריס המסוורת') כדי לחקור אירוע חייזרי, ואף נפגשת עם ראש הסניף בלונדון, הסוכן היי T (ליאם ניסן). במקביל, הסוכן C (רייף ספאל) מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה בארגון.
עבור "גברים בשחור: אינטרנשיונל", פ. גארי גריי ("מהיר ועצבני 8") קיבל את כס הבימוי מבמאי שלושת הסרטים הקודמים: בארי זוננפלד, והצוות ארט מרקום ו-מאט הולוויי ("איירון מן", "המעניש: אזור מלחמה") זכו לכתוב את התסריט. בהיות שזהו הפרק הרביעי בסדרה, ואחד המגיע יותר משני עשורים לאחר הסרט הראשון וחמש שנים לאחר הסרט האחרון – "גברים בשחור: אינטרנשיונל" מתאמץ בכל כוחו לשמור על מורשת היקום המקביל. ברם, הסרט לא מבזבז את זמן הצופים ומציג מחדש את כל עולמם של 'גברים בשחור', אלא מנסה לבנות על מה שהיה לפני. בנוסף, הסרט מציג כמה רעיונות מעניינים על תפקידו של הארגון בתיווך השלום בין כדור הארץ לבין גזעים זרים רבים, אך רעיונות אלה הולכים לאיבוד בהנחת יסוד, שבשל חפץ זר כלשהו - האויב צד סוכנים. ואז, כל פיתוח של נושאים מסקרנים ביקום נבלע בעלילת משנה מיותרת שמשתלטת על התסריט. בסך הכל, יש מספיק רעיונות חדשים כדי להבדיל סרט זה מקודמיו בסדרה, אבל בדיוק כמו בסרט המקורי – מה שחשוב הוא שזוג השחקנים הראשיים יישאו על גבם את הצלחת הסרט – וזה לא קורה כאן.
לאחר שעבדו בשני סרטי מארוול יחדיו, "תור: ראגנארוק" ו-"הנוקמים: סוף המשחק", המסוורת' ו-תומפסון הוכיחו שיש כימיה קומית ביניהם, עם מנה בריאה של חמימות. בסרט "גברים בשחור: אינטרנשיונל", הם משחקים דמויות שונות, ונראה שקיימת קירבה מסוימת ביניהם. המסע הקולנועי המשותף, שבו המסוורת' הוא סוכן בוגר, פזיז ויהיר, ואילו תומפסון סוכנת צעירה ונלהבת, פחות דינמי ומלא קצב מהתקופה בה גילמו את תור ו-ואלקירי. בעוד יש רגעים של קומדיה ומספר הבעות רציניות ביניהם, מערכת היחסים משנית לחלוטין, לא משעשעת ובטח שלא מסייעת לדחוף את העלילה קדימה. באשר לשאר השחקנים, הם לא מקבלים זמן מסך מספק, וחלקם שם רק כדי לתת ערך קומי שולי.
למרות שגריי מביא נקודת מבט חדשה ומלהיבה אודות סדרת המדע בדיוני, ולהמסוורת' ותומפסון יש זוגיות קומית בסיסית, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" לא מנצל את הפוטנציאל שלו. חלק גדול מהעלילה משחזר סרטים מהעבר, וקיים גם טוויסט נוסחתי, שניתן לנחשו בקלות כבר במערכה השנייה. קטעי הפעולה והאפקטים המיוחדים לא מותירים חותם מיוחד, למעט העיצוב והתלבושות של החייזרים השונים. בסופו של דבר, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" הוא סרט ויזואלי - יש לו את כמה רגעים שבהם יש בידור קולנועי, אבל במרבית הנקודות, הסרט מרגיש כאילו נמתח כדי לספק עלילה משמעותית.
ככזה, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" הוא לא יותר מסרט פופקורן קייצי, בתקופה שבה יש גם מבול של סרטים אחרים שניתן לבחור מהם. סביר להניח שהאוהדים של המסוורת' ותומפסון יתבדרו בסרט, יותר מאשר אוהדים של סדרת 'גברים בשחור', ונראה גם כי לאור סרט זה, לא בטוח שהסדרה תמשיך להתפתח. אם בכל זאת החלטתם לגשת לראות כי אתם חובבים סרטי חייזרים, דעו כי זה אינו סרט שדורש בהכרח IMAX או תלת מימד, ולפחות על חלק זה תוכלו לחסוך בכרטיס הקולנוע.
