חברת נינטנדו (Nintendo) היא מהוותיקות בשוק הקונסולות והמשחקים, כזאת שהוקמה עוד בשנת 1889 ומכרה קלפי משחק. כשעברה בשנות ה-70 של המאה הקודמת לתחום הקונסולות, הפכה במהרה לשחקנית בולטת עם מונופול כמעט מוחלט על שוק הגיימינג שעוד היה בחיתוליו. בשנים האחרונות, הרבה אחרי דעיכתו של ה-NES, של הגיים-בוי, של הגיימקיוב וגם של ה-Wii, נינטנדו הפכה לשחקנית שיושבת על הספסל ומחכה לתורה על המגרש. כל מהלך שלה אולי מלווה בתרועות הקהל, וכל מהלך שלה אולי שונה מקודמו, אבל אלה לא הבטיחו לה ניצחון. לפחות לא עד שהגיעה תורה של ה-Switch.
כמו הקודמות לה, ה-Wii וה-Wii U, גם ה-Switch לא מעוניינת להיות סתם “עוד אחת”, ומגיעה עם קונספט ייחודי שאפילו מופיע בשם שלה. אצל ה-Wii התבטא הקונספט במשחקי ספורט ובשלטים שמזהים תזוזה, אצל ה-Wii U התבטא הקונספט בשני מסכים (אחד על השלט) שפעלו לעיתים בו זמנית – ואצל ה-Switch מתבטא הקונספט ביכולת לשנות את תצורת הקונסולה ואת מהותה כולה. ה-Switch היא גם קונסולה נייחת וגם קונסולה ניידת, גם לה יש שני מסכים – מסך טלוויזיה ומסך טאבלט נפרד – ועם שני בקרי המשחק שלה ניתן לשחק בארבע צורות שונות. אז חצי שנה אחרי שיצאה לראשונה, תגידו שלום ל-Switch שעשתה עלייה לישראל. בערך. סוג של. נדבר על זה.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=3c6MWsEE884]
קונספט חדשני שלא מתאים לכל אחד
אם נשים לרגע בצד את המשחקים (המעטים) ואת החומרה (הפשוטה) של ה-Switch, הדגש המרכזי שלה, וזה שאמור להגדיל את המכירות, הוא המבנה הייחודי והתצורות השונות. ה-“Switch”, ה”החלפה” או ה”שינוי” הזה, הוא האפשרות של הקונסולה להשתנות מקונסולה ניידת לקונסולה נייחת באמצעות תחנת עגינה שמחוברת לטלוויזיה. השינוי הזה הוא גם החלפת המיקום של בקרי המשחק (שנקראים Joy-Cons) מהטאבלט אל בסיס שהופך אותם לשלט אחד (שנקרא Grip), או חיבור רצועה לכל בקר שמוסיפה אליו זוג כפתורים. הרצועה גם מנסה להחזיר עטרה ליושנה, ומאפשרת משחק משותף על מסך אחד בקלות ובמהירות. זוג הרצועות מגיעות עם הקונסולה, ויפה מצד נינטנדו לכלול אותם ולא לדרוש עבורן תשלום נוסף.
אפשרות ההחלפה הזאת עובדת, להפתענו, בצורה מהירה ויעילה. כבר מהטריילרים הראשונים שהציגו את הקונסולה היה אצלנו חשש שאפשרות הפירוק-חיבור הזאת תימשך זמן, תהיה מסורבלת ותגרום לקונסולה להיהרס במהירות. למרות זאת, המעבר בין תצורת הטאבלט למסך הטלוויזיה עובדת בצורה פשוטה על ידי הנחת הטאבלט בתוך תחנת העגינה. בתוך שניות בודדות הטאבלט מתחבר, נטען, והשידור עובר אל מסך הטלוויזיה. גם ניתוק הבקרים מהטאבלט עובד בקלות, והחיבור שלהם לשלט ה-Grip גם הוא. בצורה זו, הקונסולה הופכת מקונסולה ניידת לנייחת, ולהפך, במהירות ובפשטות מרשימה. או כמו שנינטנדו אומרת: “אתם מקבלים יותר זמן לשחק את המשחקים שאתם אוהבים, איך שאתם אוהבים”.
אבל כמובן שלא הכל מושלם. כשמניחים את הטאבלט בתחנת העגינה, המסך נוטה להישרט ממנה בקלות. מה שמחייב כללי זהירות נוקשים, או לפחות מגן מסך. גם הג’וי קונס, בקרי השליטה, לא מדהימים בנוחותם והם נורא (אבל נורא) קטנים. אם משתמשים בשני בקרים בו זמנית, נניח בתצורת הטאבלט, הבעיה פחות מורגשת. אבל בשעה שתשחקו עם חבר, כל אחד עם ג’וי קון משלו, אלו מכם עם הידיים הקצת-גדולות-יותר כבר יתקשו להשתמש בו. במיוחד כשלפעמים צריך לאחוז בו בשני הידיים. נדמה כי נינטנדו עיצבה את הג’וי קונס כך שיתאימו לידיים של ילדים, ופחות לידיים של ילדים בנפשם.
למרות זאת, הג’וי קונס הם שלטים מתקדמים, עם רטט, חיישני מיקום ותזוזה ואפילו העברת תחושת משקל. הם נטענים בכשלוש וחצי שעות, ויכולים להספיק לעד כעשרים שעות שימוש, בהתאם למשחקים. את הבעיה עם גודל השלטים, ניתן לפתור על ידי רכישת שלט Pro, שעולה כ-70 דולר בארצות הברית ולא מיובא לארץ באופן רשמי. ה-Pro הוא שלט גדול, כמו של הקונסולות המתחרות, ולא מגיע עם הקונסולה עצמה. העובדה הזאת גם מעלה עוד יותר, למי שלא מוכן להתפשר, את מחיר רכישת הקונסולה שעולה בישראל 1999 שקלים (או קצת יותר מ-1000 שקלים בארצות הברית). מחיר כמעט זהה לקונסולות מתחרות כמו ה-PlayStation 4 וה-Xbox One.
במצב הטאבלט של ה-Switch, אנחנו מקבלים מסך טאצ’ בגודל 6.2 אינץ’ (כמו הגלקסי S8 Plus) ברזולוציית 1280×720 פיקסלים. הטאבלט כולו גדול הרבה יותר, והרווחים הענקיים בין המסך לקצה הטאבלט יוצרים מסך קטן בגוף מסיבי. למרות זאת, המסך נראה לא רע, באיכות גבוהה ובבהירות טובה מספיק אפילו לאור יום. בטאבלט נמצא גם רמקול סטריאופוני שנשמע נהדר, ולמרות גודלו של המכשיר, הוא שוקל רק 400 גרם (כולל שני ג’וי קונס מחוברים), וכך מאפשר לקחת אותו לכל מקום בקלות. חשוב לציין שברגע שמחובר לתחנת העגינה, משדר המכשיר ב-1080p במקום ב-720p על גבי מסך הטאבלט. באופן כללי, מבנה המכשיר נראה טוב, אך מרגיש כאילו עשוי בצורה זולה. רובו המוחלט עשוי פלסטיק, וחלקים מהטאבלט או מתחנת העגינה פשוט מתחננים להישבר.
ציפיות לחוד וביצועים לחוד
כמו הקונסולות הקודמות של נינטנדו, גם ה-Switch לא מתיימרת להיות “הדור הבא” של היכולות הביצועיות. מבחינת חומרה, היא לא מתקרבת בשום בחינה ל-PlayStation 4 של סוני או ל-Xbox One של מיקרוסופט. היכולת הגרפיות נמוכות למדי, ויכולות העיבוד לא משתוות למתחרות העיקריות. המכשיר מגיע עם שבב Tegra מותאם של חברת NVIDIA ועם זיכרון עבודה של 4GB, שמספקים חווית משחק איכותית אבל לא דלה בנפילות פריימים במשחקים עתירי גרפיקה.
ה-Switch מגיעה עם אחסון של 32 ג’יגה, מתוכם 7 ג’יגה מנוצלים על ידי המערכת, וניתן להוסיף כרטיס אחסון של עד 2 טרה נוספים. למרות שזה נשמע מעט מדי, וקונסולות אחרות מגיעות עם 500 ג’יגה ויותר, המשחקים של הקונסולה שוקלים מעט מאוד. לשם השוואה, המשחק Zelda: Breath of the Wild, שמהווה משחק הדגל של הקונסולה וככל הנראה זה ששוקל הכי הרבה ממשחקיה – תופס כ-13 ג’יגה של אחסון, כאשר משחקים אחרים בפלטפורמות אחרות יכולים להגיע גם לשישים או שמונים ג’יגה.
במצב שבו משתמשים בקונסולה כטאבלט, צריכים להסתמך על סוללת המכשיר הדי מוגבלת. מאפס למאה, לוקח למכשיר כשלוש שעות להיטען כשהוא במצב שינה ולא בשימוש. הטעינה הזו מספיקה בערך לשעתיים עד שש שעות משחק, תלוי במשחק, ובזלדה (Zelda) לדוגמה, הסוללה הספיקה אצלנו לקצת יותר משעתיים. מעבר לזה, נינטנדו החליטה שחיבור הטעינה של המכשיר יהיה USB Type-C ולא יצרה חיבור מוזר וייחודי לקונסולה – וכל הכבוד לה. כך הטעינה יכולה להתבצע באמצעת מטען של טלפון או מחשב נייד (בהנחה והחיבור של אלה זהה), ואין צורך לסחוב מטען נוסף כשמוציאים את הקונסולה מהבית.
כאמור, יכולות העיבוד של הקונסולה לא משתוות לקונסולות נייחות אחרות. אבל הציפיות ממנה גם לא צריכות להיות של אחת נייחת, והיא לא מנסה להידמות להן בשום צורה. נראה כי התחרות האמיתית של הקונסולה היא דווקא עם קונסולות ניידות, או אפילו עם טלפונים חכמים, מהם מתעלה ה-Switch ומספקת חווית משחק טובה יותר. רק חבל שהמחיר שווה ערך לקונסולת פרימיום נייחת, ולא בהתאם לאחת עם ביצועים פחותים.
קונסולה של להיט אחד
טוב אולי אני קצת מגזים. אבל ל-Switch יש מספר קטן מאוד של משחקים. מאוד. במילים אחרות, ה-Switch היא כמו הזמר של “באושר ובעוני”. כל הצלחתה נובעת אך ורק ממשחק אחד בשם The Legend of Zelda: Breath of the Wild, שמהווה המשחק החדש ביותר בסדרת משחקי “האגדה של זלדה” משנת 1986. ובצדק, כי זה אחד המשחקים הטובים ביותר בהיסטוריה, ואחד שמדורג במקום ה-12 (נכון ל-13/08/17) ברשימת המשחקים הטובים ביותר בכל הזמנים לפי שקלול דירוגים של מבקרים ומעריצים. ולמרות זאת, עם משחק אחד לא הולכים למכולת.
גם משחקים בינלאומיים קצת יותר, כאלה שיוצאים לכלל הפלטפורמות, כמו משחקי NBA או FIFA, יוצאים לקונסולה של נינטנדו אך מציגים גרפיקות וביצועים טובים פחות מעל הקונסולות האחרות. היתרון של נינטנדו הוא כמובן משחקיה הבלעדיים, וטובים ככל שיהיו – אין כאלה יותר מדי. נינטנדו ידועה באובססיה שלה לסדרות המשחקים הישנות שלה, כמו זלדה, מריו, פוקימון ונוספים, ומסרבת להוציא אותם לקונסולות מתחרות. למרות שמעריצים רבים לא יראו זאת כחיסרון – הגישה של החברה מובילה לקהל רוכשים קבוע של נוסטלגיסטים המכירים את הסדרות מילדותם, ופחות ממעריצים חדשים. למרות שכן קיימות סדרות משחקים חדשות (ומעטות מאוד) כמו Splatoon או Arms, נינטנדו עדיין נצמדת למספר מועט של סדרות מוכרות אשר מובילות את הקונסולה לקהל שולי ומצומצם. במיוחד בישראל.
נינטנדו, כידוע, היא חברה יפנית. ובניגוד לחברות יפניות אחרות כמו סוני למשל, נינטנדו אוחזת חזק בשורשים כך שחלק גדול ממשחקיה מותאמים במיוחד לקהל יפני. למי שלא מבין במשחקים יפניים, חלק מהמשחקים יראו כמו שילוב של יו-גי-הו! בעיצוב, ופוקימון במשחקיות. כך שהקונסולה לא תמיד מותאמת לקהל מערבי, חוץ מלנישות ספציפיות של מעריצים. אפילו בג’וי קון הימני ניתן לראות את הגישה היפנית, שבה כפתור ה”בחירה” (A) הוא תמיד הימני, וכפתור ה”ביטול” (B) הוא תמיד התחתון. בניגוד לגישה המערבית בבקרי משחק (ולקונסולות האחרות), שבה זה בדיוק ההפך. צרות קטנות? אולי. אבל עם מספר כל כך מצומצם של משחקים, ה-Switch היא לא הקונסולה הראשית המועדפת. ואנשים שרוכשים אותה, לרוב רוכשים אותה בנוסף לקונסולה ראשית – שבה – הכפתורים יהיו שונים. וכשחקן פלייסטיישן בחסד עליון, אני יכול להגיד לכם שזה לא כל כך פשוט להתרגל לשחק בשתי קונסולות עם כפתורים כל כך הכרחיים – כשהם הפוכים.
חוץ מהעקשנות לתרבות היפנית, נינטנדו גם לא פועלת בישראל כמעט בכלל. היא אולי עשתה מעין “עלייה” לארץ, עם רשת “באג” שמייבאת אותה, אבל אין לה נציגות רשמית בארץ, אין יבואן רשמי לכלל מוצריה, הקונסולות שלה לא תומכות בעברית למרות שמשווקות גם לילדים (אבל זה נכון גם לקונסולות של המתחרות), שירות המנוי למשחק אינטרנטי Nintendo Online לא יהיה זמין בישראל כשיושק בשנה הבאה וחנות המשחקים הווירטואלית – גם היא – לא זמינה בישראל. חלק מן ההגבלות האלה ניתנות לפתירה באמצעות פתיחת חשבון במדינה אחרת, ועדיין, חבל על הסרבול המיותר. אחרי הסרבול, ניתן לגשת לחנות הווירטואלית דרך הקונסולה, ולגלות שמספר המשחקים קטן עד רמה מביכה. ל-Switch יש פחות ממאה משחקים, ל-PlayStation 4 יש קרוב ל-1500 ול-Xbox One קצת יותר מאלף. וכמובן, חלקם הגדול של משחקי ה-Switch פונה לקהל יפני, והם לא בהכרח יעניינו את הקהל הישראלי.
בשורה התחתונה
מצד אחד, ה-Switch היא קונסולה עם קונספט מעניין במיוחד, שלא מתאים לכל אחד. הג’וי קונס יכולים להיות קטנים להחריד בשביל חלק מהאנשים, המסך יכול להישרט מתחנת העגינה ומגן מסך ושלט Pro – שיפתרו את הבעיות הללו – מעלים את המחיר של הקונסולה עוד יותר. לנינטנדו גם אין נציגות רשמית בארץ, לא שירות לקוחות לתמיכה ואפילו לא גישה חוקית לחנות הווירטואלית שלה. גם המחיר של הקונסולה בארץ גבוה מאוד, ועולה 1999 שקלים אצל היבואן הרשמי, לא כולל משחקים ואביזרים נוספים. גם מבחינת החומרה הקונסולה לא מתעלה ולא משתווה למתחרות, למרות שעולה כמעט כמותן, ומבחר המשחקים שלה לא מגיע לקרסוליים של החברות האחרות.
מצד שני, הקונסולות של נינטנדו, בדגש על ה-Switch, הפכו מחוץ ליפן לקונסולות נישתיות שלא מיועדות לכל אחד ומשווקות לקהל ספציפי של נוסטלגיסטים, אוהבי גיימינג-יפני, J-RPG וסדרות המשחקים הבלעדיות של החברה – ואת זה הן עושות מצוין. אלו שמעריצים את המשחקים האלו ואת החדשנות הייחודית של נינטנדו, ככל הנראה כבר רכשו לעצמם קונסולה. ואלו שלא רכשו, כנראה ירכשו בעתיד – וזה לא משנה כמה דל מבחר המשחקים, כמה חלשה החומרה או כמה נוח מבנה המכשיר. ה-Switch לא מנסה לתת פייט לשום קונסולה אחרת, ולא מתיימרת להיות קונסולת הדור. עם ה-Switch, נינטנדו מוכיחה פעם נוספת שהיא ז’אנר נפרד בגיימינג העולמי. ואם זה טוב או רע? זו כבר החלטה שלכם.
אהבנו
- קונספט מיוחד שעובד בצורה טובה
- קונסולה ניידת וקונסולה נייחת במכשיר אחד
- אפשרות למשחק זוגי על מסך אחד
אהבנו פחות
- מכשיר שמרגיש פלסטיקי וזול
- חוסר התאמה לקהל ישראלי
- מספר מועט של משחקים
- נישתי
- מחיר
מפרט טכני
דגם | Nintendo Switch |
---|---|
גודל מסך | 6.2 אינץ' |
רזולוציית מסך | 1280x720 |
ערכת שבבים | שבב Tegra ייחודי ל-Switch של חברת NVIDIA |
מעבד | Quad core ARM Cortex A57 |
מאיץ גרפי | Nvidia Maxwell with 256 CUDA cores |
זכרון עבודה | 4GB |
נפח אחסון | 32GB |
כרטיס הרחבה | אפשרות להרחבה של עד 2 טרה |
מצלמה ראשית | אין |
סוללה | 4,310mAh |
מידות | 102 מ"מ על 239 מ"מ על 13.9 מ"מ |
משקל | 297 גרם הטאבלט לבדו, ו-398 גרם כשבקרי השליטה מחוברים אליו |
צבעים | מסך שחור עם זוג בקרי שליטה אפורים, או בקר שליטה אחד כחול ואחד אדום |