ביקורת סרט: תשומת הלב לפרטים, בשילוב טירוף ואיכות משחק גאונית, הופכים את" ג'וקר" לאחת היצירות הקולנועיות המשובחות של השנה
אם מביטים על הביוגרפיה של הבמאי טוד פיליפס, שיצר בין השאר את טרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ו-"כלבי מלחמה" – חושבים לרגע, ואז אומרים – איך לעזאזל הבמאי הזה יצר את אחד העיבודים לספרי קומיקס השנויים ביותר במחלוקת, ואחד מן הסרטים הטובים ביותר אי פעם?
ישנם אלמנטים רבים למדי בסרט "ג'וקר", שעובדים באופן נפלא ויוצרים חוויה ייחודית, שנכנסת ישר לקרביים של הצופים. הרעיון ליצור מיתולוגיה חדשה לחלוטין לאחד מנבלי הקומיקס המוכרים ביותר של DC, ולספר אותה מנקודת מבטו - הוא רעיון גאוני בפני עצמו. כל זאת, גם באופן מסוגנן ואמנותי ביותר, עם איכות הפקה מושקעת לפרטי פרטים, בימוי אמנותי, תפאורה ולכאורה התלבושות הטובות של השנה. אסור כמובן לשכוח את הפסקול המקורי, החדשני והמאוד מטריד של המלחינה והמוזיקאית הילדור גואנדוקטיר ("המפגש", "האיש שנולד מחדש"), שאיכשהו מחבר את הכל יחד והופך את "ג'וקר" לחוויה קולנועית מצמררת ואינטואיטיבית. הבאזז התקשורתי על הסרט נוגע באלימות (אך יש סרטים הרבה יותר אלימים השנה), וכמובן ההופעה המופתית של חואקין פיניקס (אם אתם עוקבים אחר הופעותיו לאורך השנים, בוודאי אתם יודעים שהוא עומד במשימה, ואף יותר מכך).
"זה רק אני, או שזה מתחיל להיות מטורף יותר?" אומר ארתור פלק (פיניקס) ומודה שלא היה שמח - ולו יום אחד בחייו, למרות שעובד כליצן לפרנסתו ומקדם חיוכים ואושר. הוא מתגורר עם אמו, פני (פרנסס קונרוי, "עמוק באדמה"), בבניין מיושן ומתפורר. תנאי המחיה המידרדרים במהירות של גות'אם סיטי אינם עניין של צחוק. וגם בסרט אין כמעט הומור. החלום שלו הוא להיות סטנדאפיסט, אבל ארתור אינו בנוי לדיבור בציבור. בתי חולים לתשושי נפש, טיפול ותרופות - הוא ניסה הכל כדי להרגיש טוב יותר, שום דבר לא עובד. כאשר המועמד לראשות העיר, תומאס וויין (ברט קאלן), מכנה את אזרחי העניים של גות'אם 'ליצנים' - בעקבות רצח ברכבת התחתית, ארתור מחליט לקחת את תפקידו לכיוון אחר. מעשיו של ארתור וחבורת יחסי הציבור של ווין מכניסים את העיר למרד גלוי.
מרגעי הפתיחה של "ג'וקר", הצופים מוזמנים לחזון ברור למה שפיליפס חלם והצליח להביא לידי ממשות ויזואלית. רבדי צבע מגוונים ארוזים בכל סצינה הופכים את הסרט ליוצא דופן. בסצנה אחת, בה ארתור רוחץ את אמו החולה, פריים יחיד מכיל סגול, צהוב חרדלי וירוק נזלתי ואילו ורוד וכחול בוהקים מהצילום המנוגד. עבור סרט כה אפל, "ג'וקר" מתפוצץ בצבע לצורך אירוניה נוספת. הגוון הצהוב החרדלי הבוער נמצא בכל מקום ומסייע בהגדרת העבר הלא-מצויין שבדמויות הסרט. למעצב התלבושות יש את התפקיד להלביש את האנטגוניסט בארון הבגדים, שמזכיר מעט את 'הג'וקר' של הית' לדג'ר, אבל התלבושות מתפתחות בהתאמה - יחד עם הטירוף של ארתור. הצילום הקולנועי משובח גם הוא, לורנס שר ("בדרך לחתונה עוצרים בלאס ווגאס") יוצר את הסרט שבוודאי יביא לו מועמדות לאוסקר. באופן כללי, התפקיד של הסרט "ג'וקר" בעונת הפרסים מובטחת השנה, עת מבקרי הקולנוע מחבקים את איכות המשחק של פניקס וכמה הסרט מצטיין בקטגוריות הטכניות.
המועמדות הראשונה לאוסקר של פיניקס הייתה עבור תפקיד הקיסר הרומי המטורף קומודוס בסרט "גלדיאטור", והאחרונה שלו הייתה עוד דמות לא יציבה נפשית בסרט "המאסטר". המועמד שלוש פעמים לאוסקר בנה קריירה על אימוץ אנשים מטורפים וחסרי הומור, וכנראה זה גם מה שימשיך לשלוט בקריירה שלו. פיליפס ופיניקס הולכים על קו אימתני בסרט "ג'וקר", המאפשר לצופים להזדהות עם ארתור (החברה בדרך כלל מציבה אנשים במצבים בלתי סלחניים), תוך שהקהל לא ממש גוער או מתחלא ממעשיו.
התסריט הוא אלגוריה מובנת מאליה לעידן המודרני ומעודד את הצופים להמשיך את ההשוואה. יש יותר עומק בעיבוד ספר קומיקס זה מכל סרטי מארוול או DC שיצאו לאחרונה, ובעצם מאז שכריסטופר נולאן לקח אותנו בפעם האחרונה לגות'אם סיטי. הס מלהזכיר חלק מן האלמנטים הגאוניים ביותר ב-"ג'וקר" - בשל חש לספוילרים, אם כי כדאי לציין את האזכורים בסרט ל-"נהג מונית" ו-"מלך הקומדיה". פיליפס מוצא דרך לתת סיבה ומשמעות לדמויות האיקוניות ב-"ג'וקר", ובמקביל מאפשר לגרסה זו להתקיים בנפרד מהמיתולוגיה של באטמן. הלוואי וכל סרטי הקומיקס יוכלו לשאוף לסוג כזה של ברק, ניצוץ וגאונות קולנועית.
