ניסוי שערכה אינטל, בו אנשים "רגילים" התנסו ברכב הנוהג את עצמו, העלה מספר ממצאים חשובים:
- הורים סברו שאפשר לשלוח ילדים ברכבים אוטונומיים ללא ליווי.
- רוב המשתתפים במחקר סברו שהם יזדקקו לזמן עד שירגישו בנוח ברכב אוטונומי
- עצם המראה של מושב נהג ריק והתנועה הבלתי טבעית של הגה מסתובב ללא אדם שיסובב אותו גרמו לרמה מסוימת של חרדה
- מצד שני, הנסיינים התלהבו מהאפשרויות החדשות, כמו היכולת "לקרוא" למכונית ולפתוח או לסגור אותה באמצעות סמארטפון; הפחתת המתח הודות להסרת האילוץ לנהוג; ורמת הבטיחות הנתפסת כתוצאה מזמינותן של יותר "עיניים" על הכביש
ניסוי ברכב אוטונומי שערכה אינטל העלה כי למרות שרבים בציבור חוששים לנסוע במכונית ללא נהג, ההתנסות עשויה לשפר את הרגשתם ולהעלות את הביטחון שלהם ברכב. עשרת הנסיינים של אינטל, אנשים "רגילים" שהוזמנו לנסוע ברכב אוטונומי, העלו שבע נקודות אותן יש לשפר.
משתתפים רבים היו מוטרדים מהיעדרו של שיפוט אנושי במכונית אוטונומית, במצבים חריגים כמו הולך רגל שקופץ לכביש או מכונית ש"חותכת" את הנתיב. למרות החששות, הם מאמינים שמכוניות הנוהגות את עצמן יהיו בטוחות יותר, משום שהן מבטלות את מרכיב טעות האנוש והן החלטיות יותר מבני אדם שנוטים לנחש ולשער.
הרעיון של ניצול הזמן הפנוי תוך כדי נסיעה ברכב אוטונומי גרם לרבים ממשתתפי הניסוי לדמיין כיצד ינצלו את זמן הנסיעה לפעולות מהנות ופרודוקטיביות יותר. מאידך, היו גם כאלה שלא אהבו את הרעיון של היעדר תקשורת עם נהג אנושי. הורים סברו שלאפשרות לשלוח את ילדיהם במכוניות ללא ליווי יש פוטנציאל חיובי, במיוחד כאשר אין נהג או אדם זר במכוניות. מנגד, הועלו גם שיקולים הנוגעים לאנשים עם מוגבלויות, כמו למשל כניסה ויציאה מהמכונית ללא עזרת הנהג.
רוב המשתתפים במחקר סברו שהם יזדקקו לזמן עד שירגישו בנוח במערכת נהיגה אוטונומית, אבל ברגע שרמת הביטחון והאמון עלתה הם הרגישו שחלק מההתראות וההודעות של המכוניות לנוסע מטרידות ומפריעות. אפילו שתזכורות בטיחות ומידע רלוונטי הם שימושיים, משתתפי המחקר סברו שכדאי להפחית את כמות המידע שהמכונית מספקת לנוסע.
עבור חלק ממשתתפי המחקר, הישיבה במושב האחורי ללא כל שליטה על הנהיגה לוותה בתחושה לא נוחה. גם עצם המראה של מושב נהג ריק והתנועה הבלתי טבעית של הגה מסתובב ללא אדם שיסובב אותו גרמו לרמה מסוימת של חרדה ולכן הם הציעו להסיר חלק ממרכיבי העיצוב שאנו מכירים ממכוניות "רגילות". מצד שני, הנסיינים התלהבו מהאפשרויות החדשות, כמו היכולת "לקרוא" למכונית ולפתוח או לסגור אותה באמצעות התקן נייד; הפחתת המתח הודות להסרת האילוץ לנהוג; ורמת הבטיחות הנתפסת כתוצאה מזמינותן של יותר "עיניים" על הכביש.
הבנת אופן הפעולה של הטכנולוגיה ומלוא יכולותיה היו קריטיים למשתתפים במחקר. במקביל, עצם הצפייה במכונית תוך שהיא "חשה" את סביבתה ומגיבה למתרחש, סייע למשתתפי המחקר לצבור ביטחון, מה שמדגיש את חשיבותן של מערכות שקופות בממשק בין אדם ומכונה.
למרות שהמשתתפים הרגישו בנוח עם הקול האנושי של המכונית, רבים מהם תהו אם יוכלו לתקשר עם המערכת בקולם שלהם. היכולת "לשוחח" ולהחליף מידע עם נהג נתפסה כיתרון, במיוחד אם צריך לבחור בדרך עוקפת או להביא בחשבון שינויים במזג האוויר.
למרות שבטיחות הייתה הגורם החשוב ביותר למשתתפים, הפרשנות למונח "בטיחות" הייתה שונה במקצת. חלקם הודו שהתנהגותם כנהגים אינה תמיד בטיחותית או "לפי הספר". הם סיפרו על חריגה ממהירות מותרת בכביש ריק, על אכילה תוך כדי נהיגה ועל אי-עצירה בתמרורים המחייבים עצירה. הם הודו שקיים פיתוי לחרוג מההתנהגות הבטיחותית המושלמת וכי הם יצטרכו להתרגל למכונית המצייתת לכללים ללא פשרות.
