ביקורת סרט: “פצצה” הוא דרמטיזציה צבעונית שנפגעת מהגישה הא-פוליטית שלה, אולם מתמודד עם תסריט המספק תובנה רעננה ומעניינת
באופן תיאורטי, הסרט “פצצה” של הבמאי ג’יי רואץ’ מתייחס לתימה המרכזית שלו בצורה הנכונה. זו הדרמטיזציה השנייה של שערוריית רוג’ר איילס, שמגיעה לישראל השנה, לאחר המיני-סדרה “בקול רם” (ששודרה ב-Yes). ובכל זאת, הסרט מבדל את עצמו מסדרת הטלוויזיה, בכך שהוא מתמקד פחות באיילס ויותר בנשים (כולן מציאותיות ואחת בדיונית) האחראיות לנפילתו. הסרט בהחלט עוסק בסוגיות אקטואליות, אולם במידה מסויימת עושה יותר נזק מתועלת. “פצצה” הוא דרמטיזציה צבעונית שנפגעת מהגישה הא-פוליטית שלה, אולם מתמודד עם תסריט המספק תובנה רעננה ומעניינת.
“פצצה” עוסק בשלוש נשים שעבדו בפוקס ניוז בסביבות 2015-2016: מגישת החדשות – מגין קלי (שרליז ת’רון), מגישת תוכנית הבוקר – גרטשן קרלסון (ניקול קידמן), והמפיקה / שרוצה להיות מנחה – קיילה פוספיסיל (מרגוט רובי). כמו כולם בפוקס ניוז, גם שלוש הנשים עובדות תחת איילס (ג’ון לית’גו) – מנכ”ל האימפריה התקשורתית, אדם פרנואידי וחסר מזג, שמטפח סביבת עבודה סקסיסטית המעודדת דיווח סנסציוני במאמץ להשיג רייטינג גדול בקרב צופי הרשת – השמרנים והרפובליקנים האמריקניים. אך כאשר קרלסון מגישה תביעה נגד פוקס, בה נטען כי איילס הטריד אותה מינית, נפתח שער וציפייה כי נשים נוספות תגענה עם סיפורים משלהן על ההתנהגות המינית המטרידה שלו. השאלה היא האם מישהו בעל השפעה כמו קלי ינקוט עמדה?
ת’רון, קידמן ורובי עובדות יפה בתפקידיהן כאן, אם כי ת’רון וקידמן עדיין נופלות בפח של חיקוי טוב יותר מאשר ביצוע עצמאי משכנע. לרובי יש את העבודה הקשה ביותר מבין השלוש, מאחר שהדמות שלה לא ממש משפיעה על תוצאת הסיפור בסרט “פצצה” – והיא אף מושתלת בעלילת משנה בה מופיעה אשה ליברלית קווירית שתקועה בארון ועובדת בפוקס ניוז. לית’גו גם לא מתייחס לאיילס כאל קריקטורה, והוא לוכד את ההיבריס ואת גישתו המטשטשת בחינניות, כמו חוסר הביטחון שלו וסירובו להודות בהתנהגות הרעילה שלו. שאר הסרט מלא בשחקנים מוכשרים (קוני בריטון, מארק דופלאס, אליסון ג’ייני, ריצ’רד קינד וכן הלאה), אם כי דמויות אלה מופיעות כקריקטורה של אנשים מן המציאות.
מאחורי המצלמה, התסריט של צ’ארלס רנדולף משלב רבים מאותם תעלולים, כמו בתסריט שלו ל”מכונת הכסף” (שאותו כתב עם אדם מקיי). גם פה הוא הפך את הסיפור לקולנועי יותר, כולל לגרום לדמויות לשבור את הקיר הרביעי ולהשתמש בתיאור חזותי, כמו גרפיקה על המסך, כדי ללמד את הצופים במהירות את כל מה שהם צריכים לדעת. בשילוב עם הצילום העיתונאי של בארי אקרויד (מצלמה רועדת ומהירה), גישה זו מתחילה להרגיש פחות חדשנית הפעם, אך היא עדיין אפקטיבית ומאפשרת לסרט לנוע בקצב מלא חיים. רואץ’ עושה שימוש דומה בכמה מאותן טכניקות כמו שעשה על סרטי התעודה-דרמטיים הקודמים שלו, כמו סרט הטלוויזיה “חוקי המשחק“, תוך שילוב קטעי ארכיון אמיתיים בין קטעי הצילום של הסרט, וזאת כדי להעניק להליכים השונים תחושה חזקה יותר של אמינות. אולם בסופו של יום, “פצצה” לא באמת נראה או מרגיש שונה במיוחד מיצירותיו הקודמות של רואץ’.
הכל מסתכם לאותו דבר: “פצצה” הוא ניסיון עם כוונות טובות לדלג מעל מסרים פוליטיים אמריקניים ולספק אומץ מרומם לקורבנות הטרדה מינית, תוך הבאת סיפור על נשות פוקס ניוז. אם הסרט היה נוקט בגישה מאתגרת יותר, אולי סאטירית או היה מציג אישה (לאו דווקא לבנה ובלונדינית) ככותבת ו/או במאית, יתכן שהיה מצליח להשיג את מטרותיו. ככלל, “פצצה” מסתכם בחיטוט מחודש של סיפור ידוע מראש אודות איילס. עם זאת, הסרט אינו נצלני, וחלק מהצופים עשויים למצוא את הסיפור אינפורמטיבי, ואילו אחרים ילמדו להעריץ אפילו מגישה רפובליקנית קיצונית וגזענית כמו קלי.
