לאחר שצפיתי בטריילר לסרט “פלא” (Wonder), הייתי בטוחה כי מדובר בדרמה קורעת לב. וכך, עם כל דקה שחלפה, חיכיתי בחשש לרגע נוראי וסוחט דמעות כלשהו אשר יגיע ויגרום לי להתייפח באמצע אולם הקולנוע. למזלי, הרגע הזה מעולם לא הגיע, אך הסירו דאגה מלבכם, בסופו של דבר בכל זאת התייפחתי. אל תטעו, “פלא” הוא אכן סרט דרמה, אך הוא גם סרט מקסים ומעט קיטשי, מסוג הסרטים שקצת נעלמו בתקופה האחרונה לטובת מבול של סרטי גיבורי-על מפוצצים באפקטים.
ילד רגיל. כמעט.
הסרט מבוסס על ספרה של ר.ג פלאסיו בעל אותו שם והוא מספר את סיפורו של אוגוסט פולמן (ג’ייקוב טרמבלי), הנולד עם תסמונת גנטית נדירה אשר השאירה את חותמה על פניו. אוגי אומנם רק בן עשר, אך בתקופה קצרה זו הוא הספיק לעבור אינספור ניתוחים על מנת שיהיה מסוגל לנשום, לראות ולשמוע. הרופאים באמת עשו עבודה טובה מאוד – אוגי מתנהל כמו ילד רגיל לכל דבר – אך את מראה פניו לא הצליחו לשפר. לכן, עד לרגע שבו אנחנו פוגשים אותו לראשונה, אוגי רכש את השכלתו בבית, כאשר אמו שימשה לו כמורה. כעת, עם תחילת שנת הלימודים החדשה, אוגי נשלח לראשונה לבית הספר ונאלץ להתמודד עם אתגרים חדשים לגמרי.
אולי העלילה נשמעת פשוטה למדי, אך תאמינו לי, היא הרבה יותר מורכבת משאתם חושבים. זה אף פעם לא קל להיות ילד מיוחד, בייחוד כאשר הסביבה לא רואה אותך ככזה, אלא כ”חריג”, “שונה”, “מוזר” ועוד. כל יום אוגי נאלץ לעמוד על שלו, להיאבק על מקומו בחברה ועל כך שיכירו אותו כשווה בין שווים. במהלך אחת השיחות עם אמו הוא אף שואל אותה בדמעות, “האם זה תמיד יהיה ככה?”. לא ארצה להרוס, ולכן אשאיר את גילוי התשובה שלה לכם. וכך, אנחנו מצטרפים אל אוגי במסעו החדש והמסעיר עם תחילתה של כיתה ה’, מסע אשר ישפיע לא רק עליו, אלא גם על כל הסובבים אותו.
אדוני הבמאי
אני מורידה את הכובע בפני הבמאי סטיבן צ’בוסקי, האיש שכתב את הספר “כמה טוב להיות פרח קיר” ואף הגדיל וביים את הסרט בכיכובה של אמה ווטסון. גם הפעם, צ’בוסקי (יחד עם מספר תסריטאים נוספים) עשה עבודה נפלאה בעיבוד הספר לתסריט ובבימוי הסרט. צ’בוסקי משתייך לזן מיוחד ונדיר של במאים בעלי היכולת להרגיש ולרגש ואז, להעביר את הרגש הזה אלינו, הצופים. לא כל במאי מסוגל לעשות זאת.
אין ספק כי עובדת היותו של צ’בוסקי סופר סייעה לו בהפיכת שלושת הספרים המספרים את סיפורו של אוגי לסרט אחד, שלם וכזה אשר לא רק מספק לנו הצצה אל עולמו של ילד מיוחד בן עשר, אלא גם מעניק נקודות מבט נוספות על אותו עולם. צ’בוסקי מצליח לספר את סיפורו של אוגי בעדינות ובאלגנטיות ונמנע מרגעים דרמתיים מוגזמים ומיותרים.
צוות מנצח
אם גם אתם (מסיבות מובנות לחלוטין) לא הצלחתם לזהות את השחקן המגלם את דמותו של אוגי, הרי שמדובר בג’ייקוב טרמבלי הנהדר, אשר שיחק בסרט “חדר” (Room) בשנת 2015 לצדה של ברי לארסון וזכה לשבחים רבים. טרמבלי אומנם רק בן 11, אך כבר בגילו הצעיר הוא מפגין תצוגת משחק יוצאת מן הכלל ובעצם מחזיק את רוב הסרט על כתפיו, כאשר השחקנים האחרים מחזקים אותו, אך לא משתלטים על המסך.
החיזוק מגיע בדמותם של ג’וליה רוברטס המגלמת את אמו ואוון וילסון המגלם את אביו של אוגי. כבר מהטריילר לא הייתי בטוחה בנוגע לחיבור הזה ואכן, בעוד שרוברטס מתאימה בצורה מושלמת לתפקיד, משהו בדמותו של וילסון לא מסתדר לי. אם הרצון היה לחזק את הצד הקליל והקומי של הסרט, הרי שהבחירה דווקא בו אינה אידיאלית. אומנם לוילסון יש כמה רגעים דרמטיים בסרט, ברובו המכריע הוא מנסה להיות האבא המגניב והזורם ששום דבר לא מפריע לו. בנוסף, החיבור שלו עם רוברטס לא ממש עובד ובעוד שהיא מגלמת דמות של אם נחושה שמוכנה לעשות כל דבר למען בנה, וילסון מזכיר ילד נוסף במשפחה ולא בעל שווה זכויות. בקיצור, ברור לכולם מי לובש את המכנסיים בבית.
גם איזבלה וידוביץ’ (“בחזית”), המגלמת בסרט את אחותו של אוגי, ויה, עושה עבודה נהדרת ומציגה דמות של נערה מתבגרת שקטה, ביישנית ובעיקר מתחשבת. דמות שונה מאוד מדמויות אחרות של נערות מתבגרות שיוצא לנו לראות על המסך. האחרון שאזכיר הוא מנדי פטינקין (“הומלנד”), המגלם את דמותו של המנהל טושמן, אשר פשוט שבה את לבי. אני רואה את דמותו של המנהל טושמן כשילוב בין סנטה קלאוס ודמבלדור (מהספר, לא הסרט) – זקן חביב עם שיער לבן ובעל חוכמת חיים רבה, אשר תמיד אומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. פטינקין מגלם את דמותו של המנהל בחן ובטוב טעם ואני מאמינה לכל מילה אשר נאמרת על ידו.
הדברים החשובים באמת
מידי פעם, לא לעיתים קרובות מידי, מגיע סרט אשר מזכיר לנו את הדברים שכבר מזמן שכחנו. במקרה של “פלא”, אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהעולם שלנו הוא לא רק שחור ולבן, הוא לא מורכב מטובים ורעים, מגיבורי-על ונבלים, אלא מבני אדם שונים ומורכבים, אשר כל אחד מהם הוא בעל השקפת עולם ודעות שונות. הסרט מראה לנו, בצורה פשוטה ביותר, שיש דרכים רבות להתבונן על העולם ועל אלו הסובבים אותנו ולכל אורכו הוא מדגיש עד כמה קל לנו לעצום את העיניים ולאטום את לבנו כשאנו נתקלים במישהו שונה מאיתנו ועד כמה אנחנו לא צריכים לעשות זאת. המנהל טושמן אמר את זה בצורה הטובה ביותר: “אוגי אולי לא יכול לשנות את פניו, אבל אנחנו יכולים לשנות את הדרך שבה אנחנו מתבוננים”. ואוגי בן העשר – בלי להיות מודע לכך – מצליח לגרום לסובבים אותו לא רק לראות, אלא באמת להתבונן בו בתשומת לב ולגלות את מה שנמצא מעבר למראה עיניים.
“פלא” הוא סרט על נחישות, כוח רצון, אורך רוח ואהבה ללא תנאים. אז בבקשה, כשאתם הולכים לצפות בסרט, תשאירו את הציניות שלכם בבית, קלפו את כל השכבות האוטמות את לבכם ביום-יום ופשוט תתמסרו. אם תעשו זאת, אתם תראו את העולם כפי שהוא באמת צריך להיות.