בשעות הראשונות שלנו ב־Yakuza 6, חשבנו שמדובר באחד המשחקים הגרועים ביותר שנוצרו בשנים האחרונות. אולי זה משום שאנחנו חדשים לסדרה, אבל כבר ראינו איך נכתוב על כל החסרונות במשחק, על כל הבעיות שבו ועל זה שהוא משחק ביזארי לחלוטין – ואנחנו ממש לא מגזימים. אבל בשעות שלאחר מכן, הבנו שיכול להיות שטעינו. המשחק אמנם ביזארי לגמרי, והמשחק אולי עשוי בצורה מעט זולה, אבל הוא מהנה ביותר וזה מה שחשוב. רק צריך לגשת אליו עם ראש פתוח, והרבה סלחנות.
סדרת משחקי יאקוזה היא אחת מסדרות המשחקים המצליחות ביותר של חברת Sega בפרט, ושל תעשיית הגיימינג היפנית בכלל. מדובר בסדרת משחקי אקשן עולם־פתוח בגוף שלישי שמיועדים לשוק היפני ולשוק היפני בלבד, ולכן מגיעים למערב באיחור לא קטן. Yakuza 6 הושק ביפן כבר בדצמבר 2016, אך רק לאחרונה הושקה גרסתו המתורגמת והלא מצונזרת. שפת המשחק היא יפנית, הוא מתרחש ביפן, שמות הדמויות קשות להגייה ואפשרויות מסוימות שמציע המשחק נראות תמוהות לעיניים מערביות. ובמילים אחרות, לשחקנים לא יפנים – מדובר בחוויה תרבותית יוצאת דופן.
עלילה קלישאתית ומרתקת
במרכז העלילה, כמו במשחקים הקודמים, נמצא קזומה קיריו. איש יאקוזה ותיק שאושפז בבית החולים לאחר קרב כושל, ונלקח למעצר למשך שלוש שנים. את קיריו מלווה אישה צעירה בשם ארוקה (Haruka), “איידול” יפנית (מושג יפני לזמרת צעירה, נאה וחמודה), שאימץ כשהייתה ילדה. ארוקה מוותרת על קריירת השירה שלה כשמגלה שקיריו אושפז, ועוברת לנהל את בית היתומים שבבעלותו. לאחר שלוש שנים יוצא קיריו מבית החולים ומגלה שארוקה נעלמה. הוא שומע שהיא בטוקיו, נוסע לחפש אותה, ומגלה שגם היא הגיעה לבית חולים לאחר שנדרסה והיא נמצאת בתרדמת. אה כן, ומסתבר שיש לה ילד בשם ארוטו (Haruto). מכאן והלאה מתחילה המשימה המרכזית: לגלות מי דרס את ארוקה, מדוע היא הגיעה לטוקיו ומי האב של בנה.
למרות הקלישאתיות, עלילת המשחק מעניינת מאוד אחרי שעוברים את הפרקים הראשונים. היא פשוטה להפליא, ומערבת משימות מוזרות כמו רכישת נייר טואלט עבור גבר שנתקע בשירותים ציבוריים, או חיפוש אחר בקבוק חלב באמצע הלילה עבור הילד המורעב. זה מצחיק ולפעמים קצת פתטי, אבל בסופו של דבר – מהנה ביותר. רוב המשימות הן בסגנון “לך לכאן”, “בדוק את זה” או “תחפש אותו”, והופכות את המשחק לעלילתי במיוחד, ולכן הוא כנראה לא יעניין את השחקנים שאוהבים להזדרז ולהגיע לאקשן. המשימות פשוטות, קלות, לינאריות ונועדו אך ורק לקדם את העלילה, וזה אמנם לא סגנון שכולם אוהבים – אבל אנחנו נהנינו ממנו מאוד.
חלק גדול מהעלילה היא צפייה בקטעי־מעבר ארוכים ואיטיים עם דיאלוגים בלתי נגמרים. למעשה, המשחק מתחיל בכמעט שעה שלמה של סצנות, ובהמשך הוא רצוף בעוד רבות. לראשונה בסדרת יאקוזה, כל הדיאלוגים מוקראים ביפנית, ומי שלא רגיל לקרוא כתוביות באנגלית, יתקשה בהבנת הסיפור. הבעיה עם שפה כל כך מרוחקת תרבותית, היא שקשה להבין את הטון של הדוברים. קשה להבין אם הם כועסים, עצובים או שמחים – הכל פשוט נשמע אותו דבר. גם הבעות הפנים של הדמויות לא תורמות להבנת התחושות שלהם, כי הן כמעט ולא משתנות. אבל למרות שבהתחלה חשבנו שהחברה הייתה צריכה להוסיף אפשרות לדיבוב באנגלית, בהמשך גילינו שהיפנית תורמת מאוד לאווירה במשחק – גם אם לפעמים היא קצת מקשה על ההבנה.
משחק בטעם של פעם
משחקים יפנים רבים סובלים מאותה הבעיה: בגלל חוסר תקציב או סתם העדפה אישית, המשחקים מרגישים מיושנים. כאילו היו משחק ל־PlayStation 3, ולא משחק חדש ובלעדי ל־PlayStation 4. הבעיה הזו מתבטאת למשל בעיצוב עולם המשחק, שלא משתווה למשחקים מערביים ולא מנצל את היכולות הגבוהות של הקונסולה. גם מערכת הלחימה של המשחק מרגישה מיושנת, ומזכירה משחקים מהדור הקודם שבהם צריך רק ללחוץ על אותו הכפתור בשביל לנצח.
במשחק מופיע אלמנט נוסף שנמצא בהמון משחקים ישנים – קירות בלתי נראים. שיטה ישנה שנועדה לתחום את גבולות עולם המשחק, ונעלמה כליל ממשחקים מערביים משום שהיא פשוט לא מציאותית. דוגמה נוספת, היא שכאשר מסמנים יעד במפה, ומגיעים אליו, הסימון לא יורד וצריך להוריד אותו ידנית. ובכלל, עולם המשחק כולו קטן להפליא, ולא בדיוק נכנס להגדרה של “עולם פתוח” – הוא גם חסר רכבים, נשקים ואפילו כפתור לקפיצה לא קיים. גם האנשים שמסתובבים בעולם לא תורמים לתחושה מציאותית, בגלל שיש מעט מאוד מודלים – ואנחנו פשוט רואים את אותם האנשים ובאותו הלבוש. כל אלו מעניקים למשחק תחושה זולה שמורידה מערכו, ומאפיינת משחקים יפנים רבים.
על אף גודלו הקטן של העולם במשחק, הוא עדיין מעניין ומלא בפעילויות. קיימות שתי ערים במשחק: אזור אונומיצ’י שבהירושימה ואזור קבוקיצ’ו שבטוקיו. הראשונה עיר נמל חצי־אפורה חצי־עתיקה, והשנייה עיר בילויים עם מסעדות, מועדונים ורובע החלונות האדומים. שתי הערים הן ערים אמיתיות, ומעוצבות בדומה למציאות בצורה מרשימה ויפה. הערים כאמור קטנות מאוד, וניתן להגיע במהירות מקצה אחד לשני. למרות זאת, בכל אחת מהערים נמצאות פעילויות רבות ומגוונות שמאפשרות להסתובב בהן שעות ארוכות.
תרבות ופנאי ביפן
כשכתבנו שהמשחק ביזארי לחלוטין – התכוונו לזה. התרבות היפנית, מלבד ההיסטוריה הענפה, הטקסים, המנהגים והחיים עצמם, כוללת גם תרבות קצת שונה שנמצאת בעיקר אצל ה־”Salarymen”. בהסבר פשוט, מדובר בעיקר בעובדי צווארון־לבן או אנשי עסקים יפנים, אבל למעשה המושג משמש כשרוצים לתאר דפוס התנהגות מסוים. בזווית קצת סטריאוטיפית, כזו שבאה לידי ביטוי במשחק, האנשים האלו מסיימים כל יום את עבודתם והולכים לעשות את אחד מהדברים הללו: לשתות בבר, לשחק בארקייד או במה-ג’ונג, לצפות בבחורות בלייב-צ’אט, ללכת למועדון בו משלמים לנשים על מנת לדבר איתן (“Hostess Club”), ללכת למקום בו משלמים לנשים על מנת להתחבק איתן, ללכת לבית קפה לחתולים או אולי סתם לשחק בייסבול או לשיר במועדון קריוקי.
המשחק מנציח את הסטריאוטיפ, ומאפשר לעשות את כל הפעילויות האלו. חלקן נחמדות ומעניינות, וחלקן פוגעניות ושובניסטיות להפליא, והמשחק מציג אותן לפרטי פרטים. אם תלכו למועדון הלייב־צ’אט למשל, שמהווה חלק ממשימה ראשית, אתם תצפו בסרטון פורנו רך ותצטרכו לשלוח הודעות לגברת שעל המסך. הסרטון אגב, מצולם. לא אנימציה – מצולם. ברחבי עולם המשחק אף פזורים פוסטרים של נשים יפניות (שאנחנו לא מכירים, אבל ככל הנראה הן איידולים) שגם הם מצולמים ולא נעשו באנימציה. יותר מזה, ישנם אולמות שלמים בערי המשחק עם מאות פוסטרים פרוסים מקצה לקצה – וגברים שעומדים ומביטים עליהם. אנחנו לא מכירים מספיק את התרבות כדי לשפוט אותה, אבל לקהל המערבי זה יראה מוזר ואפילו מביך.
למרות הפעילויות התמוהות, המשחק מאפשר גם קריוקי, בייסבול, הטלת חצים ועוד שלל פעיליויות מושקעות ומהנות. בעולם המשחק פזורים גם ארקיידים שניתן לשחק בהם משחקים באורך־מלא של חברת Sega כמו משחק Out Run המפורסם, Space Harrier או Virtua Fighter 5: Final Showdown (שמגיע בגרסתו היפנית שלא הופצה למערב, ו־Yakuaa 6 היא הדרך היחידה לשחק בו מחוץ ליפן). אלו רק חלק קטן מהמשחקים, והנוסטלגיסטיים שבנינו יוכלו לבלות שעות בארקיידים האלו.
שפעת הפרסומות
אבל בעיה אחת במשחק שלא קשורה לתרבות, אז אנחנו מרשים לעצמנו לשפוט – היא שפעת הפרסומות. גם משחק הכדורסל של NBA סבל מאותה התופעה, אבל זה לא הופך אותה ללגיטימית. פרסומות במשחקים, באופן כללי, הן לא דבר נפוץ ומעטים המשחקים שמכניסים אותן. סדרת GTA ורבות דומות לה, אף הגדילו לעשות ויצרו מותגים בידיוניים של בירות, רכבים, חברות נדל”ן וכדומה. אבל ב־Yakuza 6 נדמה שהכניסו במיוחד מרכיבים למשחק על מנת שישמשו כמצע לפרסומות.
בתסמינים הקלים יותר, נמצא הטלפון של הדמות הראשית – מעבר לזה שניתן לצלם איתו תמונות, הוא משמש כמסך ההגדרות ולכן רואים אותו (את הטלפון החדש של חברת Sony ששמה מופיע על המסך) לא מעט. גם Sega מפיצת המשחק דאגה שלא ישכחו אותה, וכל הארקדיים ממותגים עם שמה וסמלילה. ישנן עוד פרסומות רבות ברחבי העולם, אבל רובן לחברות יפניות שאנחנו פשוט לא מזהים.
כל אלו יחסית סבירים, אבל פרסומות אחת ששברה את גב הגמל היא הפרסומות לחברת RIZAP היפנית. חברה לקוסמטיקה ומוצרי בריאות, שזכתה להפעיל מכון כושר בעולם המשחק. מכון הכושר נושא את שמה, האנשים שבתוכו לובשים מדים עם סמליל החברה ומאמן של המכון שולח לנו הודעות לטלפון. ההיכרות שלנו עם המכון מתחילה לאחר שאנחנו עוברים לידו, ושומעים גבר אחד שואל גבר אחר “וואו, מאיפה השרירים האלה?”. שתי דקות אחר כך, אנחנו כבר בתוך המכון. מהרגע שנכנסו אליו, אנחנו נחשפים לפרסומות הארוכה ביותר שאי פעם ראינו: מגיע מאמן, ובמשך 10 דקות שלמות מסביר לנו למה מכון הכושר של RIZAP הוא הטוב ביותר.
למה הוא הטוב ביותר? בגלל שכל אחד מקבל מאמן צמוד, ייעוץ תזונאי, אימונים יומיים ומגוונים ומה לא. בכניסה לחדר הכושר, אגב, תוכלו לרכוש תוספי חלבון של חברת RIZAP. כל זה במסגרת משימה ראשית. אחרי המשימה הזו, הפרסומות לא מסתיימת: בכל פעם שתאכלו באחת המסעדות בעיר, הדמות שלכם תצלם את המנה ותשלח למאמן הצמוד. הוא ישלח בחזרה טיפים למנה הבאה, ויציע לכם לחזור למכון כדי להתאמן פעם נוספת ולקבל את הבונוסים שהמשחק מציע. מוגזם.
בשורה התחתונה
קשה לקבוע האם Yakuza 6 הוא משחק מוצלח – כי הוא פשוט כל כך שונה. אצל היפנים הנוסחה ככל הנראה עובדת, אבל אצל אזרחי ישראל והמערב כולו – לא בטוח. מי שאוהב אנימה, תרבות יפנית ומשחקים יפניים, הולך לקבל כאן חוויה מעשירה, מצחיקה, עמוקה ומהנה לאין תיאור. אבל אלו מכם האוהבים משחקים איכותיים ומודרנים, חסרי פרסומות ועם משחקיות מגוונות שלא כוללת רק קרבות רחוב, כנראה יצטרכו לחפש משחק אחר.
ג’ירפה מאמינה כי למרות הפרסומות, המשחקיות הדלילה, העלילה הקלישאתית והשוביניזם פה ושם, מדובר במשחק מעניין ששווה להתנסות בו. הוא מציג תרבות מרתקת ויוצאת דופן, ומספק חוויה מיוחדת שלא חווינו במשחקים אחרים. העלילה שלו משתפרת כשמתחילים להבין אותה והמשחקיות אמנם רפטטיבית אבל מהנה, ו־Yakuza 6 הוא באמת משחק לא רע בכלל. הוא לא יזכה בתואר “משחק השנה”, זה בטוח, אבל הוא בהחלט שווה התייחסות.
אהבנו
- תרבות יפנית מרתקת
- פשוט ומהנה
אהבנו פחות
- עיצוב ומשחקיות מיושנת
- שוביניזם מביך
- פרסום גס