גרסאות הלייב-אקשן המחודשות של דיסני לסרטים המונפשים הקלאסיים הפכו לתת-סוגה בפני עצמה, עם עלילה מעודכנת למועד יציאת הסרט וטכניקות חזותיות מרהיבות. ובעוד המגמה נפתחה עם “אליס בארץ הפלאות” בשנת 2010, זה לא קרה עד הסרט “סינדרלה” (2015), שסרטים אלו החלו לחקות נוסחה קבועה. ואכן, התוספת האחרונה לתת-סוגה זו הוא “אלאדין“, המנסה להחיות מחדש את גרסת האנימציה המקורית, ו-‘לתקן’ אותה לימינו אנו, בדיוק כמו “דמבו” (2019) ו-“היפה והחיה” (2017) לפני כן. “אלאדין” הוא סיפור אגדה בסגנון דיסני – מלהיב, נמרץ ועשיר חזותית, אשר בעיקר מצליח לעדכן לימינו את גרסת ההנפשה הקלאסית הנהדרת – אם כי חלק מן הקסם נותר בגרסת 1992.
מבחינה עלילתית, הלייב-אקשן “אלאדין” עוקב ברובו אחר עלילת סרט האנימציה המקורי של דיסני. עם זאת, הבמאי גיא ריצ’י ותסריטאי המשנה שלו, ג’ון אוגוסט (אשר משתף פעולה לעתים קרובות עם טים ברטון), יצרו כמה שינויים המאפשרים לסצינה הפותחת לזרום מהר יותר וביעילות רבה בגרסה חדשה זו. באופן מעשי, לאחר השיר הנודע “Arabian Nights” – הסרט נע קדימה אל דמותו של אלאדין (מנא מסעוד) הפוגש את הנסיכה יסמין (נעמי סקוט) ברחובותיה של אגרבה, והשניים פוצחים בריקוד ובשירה. זה מאפשר למהדורה המחודשת להציג את חייו של אלאדין כגנב בצורה זהה לאנימציה, אבל באותו הזמן לקפוץ קדימה לרומן של אלאדין ויסמין ולבסס את הקשר בין הצמד. בכך, גרסה זו של “אלאדין” הופכת את הסיפור לחסכוני ובלתי צפוי.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=uRU6n2730-s]
כתוצאה מכך, גרסה מחודשת זו מבזבזת זמן מועט כדי להגיע לחלק הטוב ביותר: לסצינות המשותפות של אלאדין, יסמין, ג’יני (וויל סמית’) ודליה – המשרתת של יסמין (נאסים פדרד, בתפקיד אופי מקורי). זה בדיוק הנקודה שבה הסרט באמת מוצא את ‘המגניבות’ שלו, הודות לשילוב של כתיבה חכמה וליהוק חזק. מסעוד פורט על כל התווים הנכונים כשהוא מגלם פרחח רחוב, ועם זאת רגיש, בעל חוכמת חיים והכימיה שלו עם סקוט מעניקה אמינות לחיזור ביניהם (גם כאשר הם לא שרים ו/או רוקדים). סקוט טובה באותה מידה כנסיכה יסמין, וכך גם מאמציו של הסרט לעדכן את דמותה על ידי הפיכתה לפמיניסטית ופעילה פוליטית יותר מניסיונות אחרים של דיסני לעדכן את גיבורותיו / נסיכותיו האהובות (כמו למשל להפוך את בל מ”הנסיכה והיפה” לממציאנית). ובעוד דליה היא דמות משנה מעולה, היא משמשת כחוצץ נהדר ליסמין, וידידותן עוזרת לבסס נדבך נוסף באישיותן.
אבל כמובן, כמו בסרט המונפש, גם בסרט הלייב-אקשן “אלאדין” ההצגה נגנבת על ידי הג’יני. סמית’, כפי שניתן היה לצפות, מביא איתו את השילוב הרגיל שלו של שרמנטיות, קסם ורגש לתפקיד, וזה משמש כדי לקבע את אופיו כשונה ובלתי נשכח מן הביצועים האיקוניים של רובין וויליאמס בסרט האנימציה. לאמיתו של דבר, הפרשנות שלו מתעצמת כשהוא מכניס את האופי האישי שלו (שר ראפ לגרסת “A Friend Like Me” ומעניק עצה רומנטית, בדיוק כמו שעשה בסרט “היצ'”), ומתערפלת כשהוא מנסה לחקות את ויליאמס כאשף הענק, הכחול ובעל העוצמה האינסופית. אם כבר מזכירים זאת: אפקטי ה-CGI סייעו להפוך את סמית’ לג’יני הרבה יותר טוב אחרי הטריילר הראשון שהופץ בתחילת השנה, והתוצאה החזותית של הסרט מפוארת בכל קנה מידה, גם בזכות העיצוב העשיר של ג’מה ג’קסון והתלבושות הצבעוניות של מייקל וילקינסון. מבחינה אסתטית, יש רגעים שבהם ההרגל הרע של ריצ’י למסגור לא אחיד ועריכה גסה מובילים את הסרט, אבל גם הסימן המסחרי שלו לצילום איטי-מהיר מסייע לסצינות המרדף בסרט ומוסיף קצפת על קטעי הפעולה.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=7-qc0I6mY3E]
זה מביא אותנו לבעיה הגדולה ביותר בסרט “אלאדין” – דהיינו, הנבל ג’אפר (מרואן קנזארי). בעוד הגרסה המחודשת שואפת להעניק לאנטיגוניסט שלה עומק גדול יותר על ידי החצנת המוטיבציה שלו להשיג את המנורה של ג’יני, זה בסופו של דבר משטח מעט את העלילה ביחס לגרסה המקורית, אם כי הסצינות כאן להשיג את המנורה בלתי נשכחות. מה שנכשל כפליים הוא יאגו (קולו של ידי אלן טודוויק), המתואר בצורה משמימה כתוכי הגונב הרבה מן הברק של הבוס המרושע שלו. בסופו של דבר, פגמים הללו משקפים את הבעיה העיקרית במהדורה המחודשת: אפילו עם כל הנוצץ המבריק ומגוון הקטעים בסגנון בוליווד – יותר ממה שאפשר לבקש, ניסיונותיו של הסרט להפוך את האגדה הקלאסית למציאותית יותר, רק מעכבת אותו ומונעת ממנו מלהמריא לגבהים חדשים.
בסך הכל, “אלאדין” הוא אחד מן הלייב-אקשן המהנים ביותר שנוצרו בדיסני עד כה, והעדכונים לגרסת האנימציה (במיוחד, הסרתם של סטריאוטיפים אתניים ועוד אלמנטים גזעניים שנוצרו בתחילת שנות התשעים) עובדים רק לטובתו. כן, זה עדיין סיפור פולקלור ותרבות מזרח תיכונית המשתקפים מבעד לעדשה של שובר קופות אמריקני גדול ונוצץ, אבל גם הסרט נוצץ ותוסס, והשחקנים המופיעים בגרסה החדשה נחוצים יותר מתמיד בנוף ההוליוודי הנוכחי. חובבי קולנוע שהתעייפו מהנוסחאות של אולפני העכבר המפורסם בעולם בוודאי יתקשו מלהעריך סרט זה, אבל אלה שאוהבים את סרט האנימציה המקורי – לצד צופי הדור החדש והצעיר – יופתעו לטובה מאופי הסיפור החדש: אותם שירים, צבע ועושר ב’עולם חדש’ של CGI ותלת ממד.
